לאה

מראיין: בני תודה רבה שהסכמת להתראיין ולקחת חלק, אשאל אותך הרבה שאלות, אשמח לשמוע ממך כל מה שתרגיש נוח ונכון לספר. אז, נתחיל. תספר לי על הילדות שלך? 

 

מרואיין: גדלתי באתיפיה באזור טגראי שנקרא "שרי", עיר קטנה, כשהייית בן שנתיים אמי נפטרה, אחרי שנתיים סבתא נפטרה. היינו 8 אחים. גם  אבא שלי הלך לאמא שלו אחרי שאמא שלי נפטרה. אז היינו 8 אחים אצל אחותי הבכורה. היא הייתה עם תינוקת היה לה מאוד קשה לקחת את כולנו ולכן חילקו אותנו בין הדודים.

 

אותי לקחו לגונדר, לדודה שלי. זה היה הליכה של כמה ימים, אחותי ו3 ילדים קטנים, תדמייני תינוקת על הגב ואני על הצוואר ואת אח שלי הגדול היא תפסה ביד. הלכנו ברגל, זה היה כפר צמוד לגונדר. היה לי קשה לעזוב את הקהילה שלי, כי זה מה שהכרתיב תור ילד. אבל הגעתי לקהילה יהודית אחרת אז המנהגים היו אותו הדבר. היה לי קשה להסתגל בעיקר בגלל כל מה שעברתי כילד וגם בגלל שהשפה שם הייתה שונה. לדמית ממה שממעתי. איפה שנולדתי דיברו טיגרית ובכפר של דודה שלי דיברו אמרהית אמהרית.

 

בגיל 8-9 התחלתי לשמור על הצאן, אהבתי את זה, זה התחביב שלהם, זה התפקיד או לחרוש או לצאן, מה שאתה מקבל אתה לוקח אתה לא בוחר, אל תשאל שאלות. הייתי עוזר לבעל של דודה שלי. ואז אחרי כמה שנים התחיל הסיפור של העליה.

 

מראיין: בגיל הזה אתה מבין שאתה בעצם חלק מקהילה יהודית?

 

מרואיין: אני ידעתי שאנחנו יהודים ושיש לנו מנהגים אחרים. אני זוכר שילדים נוצרים היו מסתובבים איתנוב מהלך היום ורועים את הצאן כמונו ובסוף היום היו מריבות, השפלות, קללות, איומים. הם היו קוריאם לנו "דיראתם"- יש לכם זנב- אתם זאבים- אתם אוכלים בני אדם. ידעתי כבר כילד שיש שנאה מאבות אבותינו.

 

מראיין: אני אשמח שתספר לי על המחשבות שלך על העליה לישראל כילד? מה ציפית? מה קיווית? ממה חששת?

 

מרואיין: תשמעי, הייתי ילד, אני לא הבנתי על מה מדברים, זה היה נשמע דמיון. אני זוכר את הקסים בכל מיני טקסים וחגים מדברים על ירושלים, אבל זה היה כמו חלום רחוק. הם היו אומרים נעלה למדינה שלנו והילדים היו צוחקים, לא האמנתי לזה בתור ילד... חשבתי שמדברים סתם. כשהייתי בן 12 שמענו שבאזור טגראי יהודים התחילו לעלות לישראל, בינהם גם אחים שלי. היה קשר בין הקהילות, שמעו כל הזמן דברים אחד על השני. אני זוכר שאנשים התכוננו לעלות לישראל, התחילו למכור רכוש, כבשים, עדרים. אחרי זמן קצר יחסית הגיעו מורי דרך נוצרים שהגיעו עם תלבשות מיוחדת ורובים ובאו אלינו ואמרו אתם צריכים לצאת, להיות במחנה ריכוז. אמרתי מה? למה? אני זוכר שהבנתי שאנחנו פשוט צריכים ללכת לאיפה שהם אומרים. פתאום, ככה, השאירו את העדרים, את הבתים, ברגע שאמרו לאנשים בואו- הם באו. הייתה כזאת אמונה גדולה שעכשיו עולים לישראל.

אספו אותנו לכפר שקוראים לאוזווה, 3000 איש מכל מיני כפרים, כולם יהודים כמובן. הקייסים אמרו לנו כל הזמן בהתרגשות הנה מילת ה' הגיעה. הגיע ראש העיר הנוצרי של אוזווה- שהיה מקורב ליהודים. הוא שמע שהממשלה מפזרת אנשים בכפרים בחזרה. אז ראש העיר כינס את כל מורי הדרך ואמר להם- או שיחזירו אותם לכפרים או שהם ייכנסו לכלא, הוא אמר למורי דרך שמחר אנחנו צריכים לצאת לדרך אם אתם רוצים להציל אותם.

ובאמת יצאנו למחרת בלילה, כל אחד הסתדר עם הרכשו שהיה לו, אם יש לך חמור- הוא לוקח משקל אם יש לך סוס- שמים את האנשים- מבוגרים ותינוקות. בראש שלי זה היה נראה כמו יציאת מצרים. יצאנו 300 איש, לקחו אותנו לאזור רחוק לאזור שקוראים לו "רוגרה",  המורי דרך היו מפוזרים, חלק מקדימה חלק באמצע חלק מאחורה- שומרים עלינו. הלכנו כל הלילה- סיימנו את המישור של רוגרה ואז הייתה ירידה לנהר- ואז תפסו אותנו אנשים- איימו עלינו שכל מי שיש לו כסף ונשק שיביא להם- אני זוכר בלילה הזה היה רעש, ילדים בוכים, מבוגרים מתלוננים עד שהמורי דרך אומרים לנו להיות בשקט ובסוף מצליחים להבריח אותם. היינו עדיין כל הקהילה שלנו, כולם עוזרים אחד לשני, מי שהיה לו אוכל התחיל לבשל ולחלק למשפחה. 

יום רביעי המשכנו אחרי ארוחת בוקר, עשינו הפסקה בממהלך הימים במקום עם צל והלכנו בלילות בגלל החום. הגענו לפרדס שאת לא יכולה לראות כלום, את לא רואה את האדמה, היה חושך כי היה לילה, התחלנו ללכת ככה, התחילו לירות בנו ולהפחיד אותנו, להרביץ לנו- הרבה נפגעו. לקחו לנו אוכל, כסף, שדדו אותנו. אני זוכר שחשבנו שאולי המורי דרך חברים שלהם כי כשזה היה קורה המורי דרך היו נעלמים.

 

מראיין: וואוו, מה אתה עושה בתור ילד בזמן היריות? אתה מפחד?

 

מרואיין: מאוד מפחד, שכבנו עם דודה שלי על הרצפה עד שהכל יעבור, אבל ברגע שהכל עובר- ישר ממשיכים ללכת, עוד פעם הגענו לאיזה מקום עם צל עשינו הפסקה היום. בלילה- הולכים ביום- נחים. ביום יש גם חום וגם סכנות. אחרי תקופה, המורי דרך לקחו אותנו לאזור שלהם כי  אמרו שהולך להיות חורף קשה- אז במשך חודש-חודשיים היינו אצלם. באמת היה חורף קשה מאוד.  

 

מראיין: ואיך הייתה התקופה אצלם?

 

מרואיין: אצלם היה בסדר, כל הזמן חיכינו להתקדם, חיכינו להגיע. עבר החורף וחזרנו ללכת ועוד פעם תפסו אותנו לקחו כסף, מכות, שברו ידיים ורגליים, הרביצו באכזריות. המסע התחיל להיות יותר קשה גם פיסית וגם התחיל להיגמר האוכל. אני זוכר שבשבת היינו עוצרים עד שהיא יצאה וגם ידעו שלא מבשלים, אפילו שאתה רעב, לא מדליקים אש בשבת. כל הזמן אמרו לי יש הקב"ה איתנו אז לא נמות מרעב, מקסימום נדאג אחד לשני. הקייסים אמרו שאסור להדליק אז עשינו כמובן מה שהם אומרים. 

 

הגענו לגבול עם סודן ואז המורי דרך אמרו לנו שהםרוצים לפרוט את הכסף שלנו- לעשות צ'יינג' בין כסף של אתיופיה לסודן, אנשים  האמינו להם אז הוציאו כסף מכל המחבואים, מהשיער, מהצמות, מהאפרו, מהנעליים, ככה ראו למי יש כסף למי לא. בצאת שבת- לפי הכוכבים (3 כוכבים ויותר) התחלנו ללכת וביום ראשון בבוקר הגענו לים גדול של סודן בגבול בין סודן לאתיופיה. כבר גמרנו את האוכל, המים, לא היה כלום, הזקנים נפלו, הילדים נפלו, אנשים פשוט מתו. לקחו אותם ואת יודעת, מי יקבור אותם? איך נחפור? אין זמן, אין כוח פיזי, אין כלים, גררו אותם ושמו אותם בצד, היינו חייבים להמשיך. זה גורם לי לבכות, אני נזכר בזה עושה לי צער כל כך גדול. זה קשה לי לומר את זה , אבל פשוט גררו אותם לצדדים, שמו אבנים והמשיכו ללכת. הבן דודה של איבד 5 נפשות, גם את אשתו וגם ארבעה ילדים מתו שם והוא הגיע בסוף לארץ (בוכה).

 

מראיין: זה נשמע ממש קשה וכאב, איזה מסירות נפש בשביל העלייה. 

 

מרואיין: זה באמת היה קשה, המון המון אנשים נהרגו. עברנו את הים הגדול, אנשים היו צמאים ואנחנו רצנו לשוטרים הסודנים הם היו אנשים טובים. ישר שאלנו איפה יש מים? סימנו לנו להמשיך,  הלכנו להביא מים כל אחד בכלי שיש לו וחזרנו למבוגרים שלא יכלו להתקדם. מישהו שתה, מישהו אכל, מישהו מת כל אחד והגורל שלו. הסודנים תפסו את האנשים אמרו להם לא לשתות בבת אחת כי הם ימותו מכל המים. יש אנשים שנפלו ומתו מהמים, אני זוכר איך שהם שתו שתו, נכנסו כמו פרות לתוך המים, שתו שתו שתו. אספו אותנו באיזה מקום שיש צל הסודנים ממש הרימו את האנישם מהמים והוציאו אותם. התרכזנו באיזה מקום, סודנים התחילו לשאול שאלות, מאיפה באנו? לאן אנחנו הולכים? מה זה כל הכמות של האנשים? היינו יותר מאלפיים אנשים! והם הסבירו להם שיש בצורת באתיופיה אז באנו לעבוד, ידענו שאסור להגיד יהודים שלא ירצחו אותנו. הביאו אוטובוסים של סודנים- אוטובוס פתוח עם גדר מסביב, נקרא "לורי" שם. לקחו אותנו לתוך סודן, נתנו לנו בתים עם קשים והתחלנו לעבוד. אבל כשהגענו לשם אחרי כל ההליכה אנשים כבר לא יכלו לתפקד, התחילו לשלשל, התחילו למות ממחלות בבטן. היינו באוהלים, הגיעו כל מיני טיגראיים שגם עזרו לנו, הם היו עשירים- הם הביאו לנו מים, אוכל וחלב. באיתיופיה היה אסור לאכול בבית של נוצרי- ושם כמובן אכלנו, אבל לא בשר, רק חלב. אתה אומר להם "אני לא יהודי", אבל מצד שני אתה לא אוכל אצלם בשר, רק חלב אז הם חושדים בך. היו ברזים עם מים שהיה מהם תמיד תור ממש ארוך, כל אחד מחפש כלי. הסודנים עשו לעצמם אוכל טוב, וכל האוכל שלא היה טוב, התייבש, ישן- הביאו לנו. אני זוכר שלא היה לזה טעם של אוכל וגם זה הוסיף מחלות בטן, אנשים היו חולים. 25 איש מתים ביום אחד. היום הכי קשה בכל המסע הזה, (בוכה) מתו 30 אנשים וכולם  בוכים. קייסים היו כל יום אומרים כמה אנשים מתו אם היו 23,24, היינו אומרים ברוך ה'. אף אחד לא קבר אותם. זה הכי כואב לי, אין כוח לאנשים, אין מספיק אבנים, אין כלים, אין אדמה לחפור. רק שמים אותם מאחוריי גבעה. בן דוד שלי היה חייל ולמד בצבא רפואה אז שהגענו לסודן קיבלו אותו להיות רופא בבית חולים, הוא עזר לכמה שיותר אנשים מהקהילה, הביא דברים מבית חולים, אבל לא הצליח לעזור לכולם הוא היה אחד.

 

מראיין: כמה אבידות ספגתם בשביל לעלות, זה לא נתפס... מה קורה בשלב הזה מבחינת העליה לישראל? אתה כילד מבין מה קורה?

 

מרואיין: המבוגרים אז דיברו שמדינת ישראל יודעת שיהודי אתיופיה נכנסו לסודן והם ידאגו לנו. היום אני יודע שלקח זמן והיו כל מיני דיונים אז בישראל וגם הייתה גזענות, גולדה מאיר אמרה: "אלו לא יהודים עדיף להביא כלבים של רוסיה מאשר להביא את האנשים האלה מאתיופיה". היא אמרה בפירוש בכנסת שאין יהודי שחור ואנחנו סתם מנסים לעלות. כשהיינו באתיופיה הסתבבו לפעמים כל מיני אנשים לבנים-לא הבנתי מה זה האנשים האלה??? הם גם היו אנשים עשירים שנתנו כסף לעניים, לא ידעו מי אלה. אלו היו אנשים ששלחו אוכל וכסף מישראל דרך הצלב האדום לאתיופיה. 

 

מראיין: כמה זמן עבר, בן כמה אתה באותו שלב?

 

מרואיין: הייתי אז בן 13, אצלנו בגיל 13 בבר מצווה מזמינים קייסים לבית, מכינים דאבו, שוחטים תרנגולת. הקייס נותן ברכה ואישור שהילד יכול לדאוג עכשיו להורים. הגעת לגיל מצוות אתה יכול לדאוג להורים שלך- זהו, ככה פשוט, לא כמו היום בישראל. שם עם כל המצב לא עשו לי טקס, בואי נחוזר לעלייה.

 

מראיין: מעולה.

 

מרואיין: תשמעי, הסודנים לא רצו לשחרר אותנו, ישראל הציעה להם עסקה אבל זה לא עבד. אני זוכר שכל מיני ישראלים הגיעו התחילו להסתובב בין האנשים ובין הבתי חולים- לספור כמה יש בכל משפחה ולפי זה נתנו כסף, כל אחד בשכונה אחרת. הם היו באים בלילות ומחלקים כסף לפי נפשות. קראו לכל היהודים האתיופים להתאסף בשביל לחלק לנו כבד- לא מבושל, למה שנאכל? אחרי כל הרעב הזה? אבל באו ישראלים ואמרו לנו שזה טוב, זה בשביל הבריאות שלנו. הכנסו אותו במים פושרים, שיהיה צבע מלמעלה וככה נתנו לנו לאכול- כי זה עושה טוב לדם, הישראלים עשו את זה בשביל שיהיה לנו דם. הצלב האדום התחיל לשחוט פרות-5-6 פרות ביום. שיבואו כולם וכל אחד ייקח למשפחה שלו בשר. אמרו לי ללכת לבדוק ולראות- הלכתי לראות מחוץ לגדר- שאלו כמה אנחנו ולפי זה נתנו לנו. חזרתי ואמרתי להם איך זה עובד, הלכתי לשם שוב עם בן דוד שלי, כי דודה שלי לא רצתה שניקח את הבשר בגלל הכשרות. אבל בן דוד שלי ניסה לשכנע אותם שעדיך לקחת כדי לא למות, זה לא עבד. ואז דאגו לזה שיהיה שם אתיופי שוחט, שיודע מה הוא עושה ורק אז לקחנו משם בשר. בן דודה שלי התחיל להביא בשר קבוע, כולנו היינו חולים. אני הייתי חולה במיוחד, דודה שלי הייתה מטפלת בי כל הזמן כמו שהיא הבטיחה לאחותי. אשים היו אומרים לה עזבי אותו הוא ימות, הוא לא יחזיק מעמד, היא לא וויתרה. ואז שמענו שכבר מגיעים מטוסים לסודן, שחלק מהאנשים כבר עלו. אז כל הקהילה המשיכה לכפר שממנו יצאו המטוסים ורק אני ודודה שלי נשארנו שם כי הייית במצב ממש קשה, זה נס שאני חי. דודה שלי רצתה שאתחזק, באמ המצב שלי השתפר עם הזמן. הם בנתיים חיכו שם בתור לעלייה. אחרי כמה זמן הרגשתי טוב יותר ודודה שלי ואני הצטרפנו אליהם, הם לא האמינו שראו אותי. הגענו לשם וממש מהר עלינו על מטוס.

 

מראיין: מה אתה זוכר מהמטוס?

 

מרואיין: אני זוכר שהייתה הרבה התרגושת, אנשים היו מאוד עייפים כבר לא האמינו שזה יקרה והנה זה קורה. כל מה שה' הבטיח מתגשם.

 

מראיין: תספר לי על ההגעה לארץ, מי קיבל אתכם? איך הרגשת?

 

מרואיין: הגענו ועשו לנו קבלת פנים ממש יפה, היינו במלון באשקלון. אני זוכר שלא הבנו מה קורה, מה זה האוכל הזה? מה זה החדר הזה? מה זה המים באסלה? איפה עושים שירותים? היה איתנו מישהו שהסביר לנו אבל אני זוכר שלקח לנו הרבה זמן להתרגל.

 

מראיין: ברור! כל החיים הכרתם משהו אחר!

 

מרואיין: ממש ככה, אנשים הלכו לעושת שירותים בחוץ, כי היה ממש קשה פתאום לעשות אחרת. אני זוכר ששנו אבנים בכיור ובאסלה (צוחק). אחר כך העבירו אותנו למרכז קליטה בבאר שבע. גם שם אני זוכר שהיה לנו מדריך צמוד שהסביר לנו הכל. אני שוב חזרה לי המחלה בבטן, בהתחלה לקחו אותי לבית חולים אבל בגלל שדודה שלי לא יכלה להישאר איתי שם היא ביקהש שיטפלו בי במרכז קליטה ובאמת הגיעו רופאים ואנשים לשם. דודה שלי הייתה יוצאת בבוקר לאולפן והייתי נשאר עם דוד שלי, זה היה קשה כי היו לנו יחסים לא טובין. הרופאים ביקשו שישאירו את החלונות בבית פתוחים והוא כל הזמן היה סוגר לי את החלון. אני לא יודע למה הוא התנהג ככה אבל ברוך ה' נרפאתי שוב.

 

מראיין: איך החיים במרכז קליטה? לאן אתה ממשיך משם?

 

מרואיין: היה צפוף והכל היה חדש אבל בגלל שהייתי חולה אני לא כל כך זוכר, ברגע שהרגשתי טוב יצאתי לפנימייה בשכונת יד אליהו בתל אביב. זה היה פנימייה של איש ממש מיוחד שדאג לנו ובאמת עשה לנו מקום כמו בית, למדנו עברית והיה לנו ממש בית ספר. ואז באותם ימים הסתובב איזה רב שאמר שאנחנו צריכים להתגייר, הביאו אותו לפנימייה ורצינו כל הנערים להרביץ לו. אני זוכר שהוא הגיע לחדר אוכל ותכננו ברגע שהוא מסיים לדבר כולם לתקוף אותו. הוא הגיע לדבר, אמר את הדברב תורה אוז התחיל בלאגן בחדר אוכל. הרב הזה נסע אבל אנחנו כבר איבדנו אמון בפנימייה, מי אתם שתגידו לנו שאנחנו לא יהודים?? אחרי כל מה שעברנו? אז הלכתי למישהו בסוכנות אמרתי לו שאני רוצה לעבור ועברתי לפנימיית כפר הרא"ה. סיימתי את הישיבה התיכונית התגייסתי לשריון להיות לוחם. אחרי השחרור הגעתי לבאר שבע. ניסיתי למצוא כל מיני עבודות, פגשתי את הדסה היינו כבר ביחד והתחלתי ללמוד חינוך במכללת קיי חלמתי להיות מורה. נתחתנו ונולד לנו ילד ראשון ואז עזבתי את הלימודים בשנה השלישית כי הייתי חייב לפרנס את הבית. מאז אני נלחם עדיין לפרנס את הבית.

 

מראיין: אתה מרגיש שהיה קשה להשתלב בתעסוקה?

 

מרואיין: בתעסוקה, בהכל, חוץ מבהשכלה ששם מאוד אהבו אותי במכללה ורצו שאני אצליח. אבל הגזענות קיימת כאן בארץ. תשמעי אני עשיתי הרבה הכשרות וקורסים ואני עושה כל מה אני יכול כדי לעבוד ולהביא פרנסה הביתה, אני גם עדיין סובל מהבטן שלי, יש לי עדיין כל מיני קשיים פיזיים. אני יכול להגיד לך שמהממסד החרדי הרגשתי הכי הרבה גזענות, אני עשיתי את כל המבחנים של משגיח כשרות, למדתי כמה שנים בשביל זה. אבל עד היום לא מצאו לי מקום מסודר להיות משגיח. זה קשה שאתה מתחיל כאן הכל מאפס ושיש הרבה פחד ושנאה מהבע השונה והתרבות השונה. אבל ה' עוזר לנו כל המזן ויש כאן גם הרבה אנשים טובין. אנחנו גם עדיין בקשר כל המשפחה והקהילה. הילדים שלנו כבר יגיעו למקום אחר בעזרת ה', הם כולם למדו ועושים צבא, הם יצליחו בעזרת ה' לשנות את המצב.

 

מראיין: מה היית רוצה להגיד או ללמד  את חברה הישראלית?

 

מרואיין: קודם כל שיכירו את הסיפור עלייה, את הדרך שעברנו דרך סודן, שיבינו שאנחנו אחים. כולנו אחים שמחוברים אחד לשני, אנחנו צריכים להפסיק להילחם אחד בשני, כולנו אחד. צריך להוציא את השנאה והתחרות והגזענות. להילחם בזה, להביא רק אהבה ועזרה אחד לשני. רק אם ניהיה מחוברים המצב יוכל להשתנות ותוכל להגיע גאולה אמיתית לישראל. תשמעי, אני הייתי ילד כשעליתי אני עשיתי מה שהקהילה שלי עשתה, אבל כל כך הרבה אנשים נהרגו ומסרו את הנפש שלהם בשביל להגיע לכאן. אם אנחנו בסופו של דבר לא מחוברים כאן. אז לא עשינו בזה שום דבר.... צריך כאן להביא את הגאולה ושבעזרת ה' כל מי שנשאר שם יעלה גם לארץ ישראל.

 

מראיין: בני, שירבו כמוך בישראל. אמרת דברים כל כך חזקים ונכונים, אני ממש מודה לך על הזמן ועל הסיפור האישי שלימד אותי המון.

 

מרואיין: תודה לך, אשמח לקבל את הראיון.

 

מראיין: בטח, אשלח לך.

מראיין: קודם כל, תודה רבה רבה שהסכמת להתראיין זה ממש לא מובן מאליו, אשמח לשאול אותך על סיפור העליה שלך ועל החיים כאן בישראל תעני כמובן רק על מה שמרגיש לך בנוח.

מרואיין: אין בעיה.

 

מראיין: אז באיזה גיל עלית? מה את זוכרת מהעלייה?

מרואיין: החיים שלי התחילו בישראל כי עליתי בגיל 5, אז אני שמעתי מההורים שלי על המסע שלהם דרך סודן אבל אני לא זוכרת שום דבר משם, אני זוכרת את החיים בישראל עצמה.

 

מראיין: תרצי לספר לי על זכרונות מהסיפורים של ההורים?

מרואיין: תשמעי, הם לא היו מספרים הרבה, אני לא יודעת ממש לפרטי פרטים. אני יודעת שהיה מסע מאוד קשה ושהרבה מאוד אנשים מתו בדרך. אני יודעת שאבא שלי איבד כמעט את כל האחים שלו ושהם חיו בכפר באזור טיגראי. אבא שלי בפסח היה מספר שגם הם כמו ביציאת מצרים עלו ברגל דרך סודן וה' עשה להם הרבה ניסים עד שהצליחו להגיע לארץ ישראל. אני יודעת שהגענו למרכז קליטה בבאר שבע ומשם עברנו לנתיבות, כל המשפחה המורחבת שלנו עברה לנתיבות והרבה אנשים מהכפר שלנו שם נשארו ביחד בנתיבות באותם שכונות. ההורים שלי לא הלכו לאולפן, הם אל יודעים עברית בכלל, רק קצת מילים בסיסיות ועוד מילים משפת הקודש. אבל האחים הגדולים שלי הלכו לאולפן והתחילו לעבוד בכל מיני עבודות.

 

מראיין: את יודעת אם ההורים שלך בכלל לא הגיעו לאולפן? 

מרואיין: הם הגיעו כבר מבוגרים וגם המסע הפיזי היה להם קשה וכל התרבות השונה כאן, החיים בעיר, האוכל, הכל היה להם מאוד שונה אז אני חושבת שהיה להם נוח להישאר בשפה שלהם. היום רק אמא שלי איתי אבא שלי נפטר לפני כמה שנים אבל אני מדברת איתה עד היום באמרהית- בטיגרית אם את יודעת מה זה. 

 

מרואיין: את בעצם הלכת לגן ישר כשהגעתם?

מרואיין: יש לי מעט זכרונות מהכפר שחיינו בו, איך הבית היה נראה איפה היה הנהר עם המים. אחר כך הזכרונות שלי הם כבר מישראל. אני זוכרת שהגענו למרכז קליטה והיה לי שם גן, אחר כך גם בנתיבות הלכתי לגן שקרוב לבית והיו שם הרבה אנשים מהמשפחה והקהילה. אחר כך בהמשך החיים הייתי במסגרות חינוך בנתיבות.

 

מראיין: איך את חווית את הקהילה היהודית ואת הישנוי שהיא עברה בעליה מאתיופיה לכאן?

מרואיין: אני אומרת לך דברים שאני מבינה היום, כשאני מסתכלת על מה שהיה. אבל זה לא דברים שהבנתי כשהייתי ילדה. אני חושבת שהיו הרבה שינויים בקהילה. החיים בכפרים בקהילות היו חיים פשוטים וברורים. מה שהקייסים אמרו כולם כיבדו וקיבלו, קיבלו גם את מהבוגרים. אבל כאן בארץ הדברים השתנו. בסוף כדי להשתלב וללמוד ולעבוד ולהצליח לפרנס את המשפחה אתה היית צריך לוותר על אורח החייםש אתה רגיל איתם והקהילה ממש נחלשה. המשפחה היא משהו מאוד מאוד חזק אצלנו אבל אני יודעת שהילדים שלי לא ילכו לקייס להתייעץ איתו על כל מיני דברים. יש גם טקסים שנעלמו, טקסים שהיו עושים בתתפילות על ירושלים, טקס בר מצווה, טקס חתונה, דברים השתנו.

 

מראיין: מה דעתך על השינוי הזה?

מרואיין: תשמעי, זה שינוי מאוד קשה, אמא שלי מצד אחד עוד באתיופיה לא בישראל, מצד שני הם הגשימו חלום בזה שעלו לארץ, הם מבחינתם עשו את מה שהם צריכים לעשות בחיים האלה.

 

מראיין: איך את הרגשת את השינוי הזה? אם בכלל? את כל העליייה וההתשלבות?

מרואיין: אנחנו המצב במדינה שלנו לא ממש טוב. אבל יש לי נכדים וילדים גדולים ובריאים ואני מודה על מה שיש, תראי גם אני וגם האחים והאחיות שלי עוד לא קנינו בית ויש לנו כבר ילדים גדולים. זה החלום שלי להצלציח לקחת משכנתא אבל קודם כל צריך להצליח לסיים את החודש (צוחקת).

 

מראיין: סכימה איתך לגבי המצב הקשה במדינה, מה את חושבת שהיה יכול להיות אחרת?

מרואיין: אני כל כך שמחה שאנחנו כאן בישראל, הילדים שלי לא מבינים מה זה להיוולד כאן, אבל אני יודעת שאני גרה במקום לא טוב לילדים, הבן הבכור שלי בכלא וגם השאר הרבה לא מסתדרים אני רואה יש פה הרבה בלאגן, אני בסוף קמה בבוקר ויוצאת לעבוד עם זקנים כדי שיהיה מה לאכול בבית אבל אני מבינה שהמדינה הביאה אותנו לשכונה לא טובה ומקום לא טוב לילדים. אני חושבת שיכלו לדאוג לנו לנו למקומות טובים יותר לגור. זה הכי חשוב לי לעבור דירה מהשכונה שאנחנו גרים בה. לא טוב הסביבה כאן, הרבה בעיות. אני חושבת שיש גם הרבה גזענות. ההורים שלי היו צריכים להתמודד גם עם זה שמרו להם שהם לא יהודים, לפחות אני והילדים שלי יהודים בלי שאף אחד יגיד לנו להתגייר. אבל עדיין הצבע שלנו משפיע על המצב. אני חושבת שזה מתחיל מול המדינה מול המשטרה.

 

מראיין:מה את מרגישה מול המדינה מול המשטרה?

מרואיין: אני מודה לבורא עולם שיש לנו מדינה יהודית אבל אני חושבת שאנחנו לא מתנהגים טוב אחד לשני. אני חושבת שאין מספיק עזרה מצד המדינה. אני חושבת ששוטרים שונאים אותנו בלי סיבה כל הזמן מחפשים אני רואה כאן בשכונה ובבניין וגם אצלי בבית עשו כל כך הרבה פעמים חיפושים ועל כל כלום, על סתם. בסוף לא היה שום דבר. אבא שלי איבד את כל המשפחה שלו כי שם באתיופיה רדפו אותו, עכשיו כאן ממשיכים לרדוף אותנו אבל זה יהודי מול יהודי זה כואב (בוכה). אבל יהיה בסדר בעזרת ה', אנחנו כבר עייפים אבל הילדים שלנו כן היו בהפגנות והנכדים שלי כבר חיים בעיר אחרת, בראשון לציון, מכירה? במקום טוב יותר. אני כל המזן אורמת לילדים שלי שהם צריכים לדאוג לצאת מכאן ואחר כך הכל יהיה בסדר. לא לשכוח מאיפה הם באו אבל גם אין מה הלישאר כאן בעיר הזאת בשכונה הזאת. בורא עולם יעזור להם, באמת.

מראיין: איזה אמונה חזקה יש לך, זה  מעורר השראה.

מרואיין: זה מה זמחזיק את כולנו כאן וזה מה שהביא את ההורים שלי לכאן ואת הקהילה שלי לכאן וזה לא ישתנה. האמונה שהקב"ה איתנו והוא יגאל אותנו כמו שהביא אותנו מאתיופיה למדינה של יהודים ככה גם כאן הוא יעשה שלום ביננו.

 

מראיין: אמן ואמן!! יש לך לפעמים מחשבות על חזרה לאתיופיה?

מרואיין: חס וחלילה!!!! כמו שבני ישראל יצאו ממצרים ובכו שהיה להם שם טוב? אני הייתי ילדה באתיופיה, אז אני לא זוכרת אם היה טוב או לא היה טוב אבל אני גדלתי וידעתי שאם יש דרך להגיע למדינת ישראל, לירושלים, חייבים להגיע גם אם זה קשה, לא לשאול שאלות, כאן צריך לחיות. אם קשה לך, תמשיך והכל בסוף יהיה בסדר. בעלי יותר מבור ממני והוא מתגעגע לכבשים, לכפר, לריח, לכל מה שהיה לו שם בתור מישהו בן 17. אני לא זוכרת הרבה אז לא מתגעגעת.

 

מראיין: את מתארת אמונה מאוד חזקה שזה המקום והבית, מצד שני, אכלנו עכשיו אינג'רה מעולה ואת מתארת את החיים של בעלך בכפר, יש לכם תרבות מעניינת ורחבה. איך את חושבת שאפשר להשתלב כאן בלי לאבד את התרבות שלכם?

מרואיין: את מתכוונת איך להיות בעצם יהודי אתיופי במדינת ישראל? זה מאוד פשוט אם היו מקבלים אותנו כמו שאנחנו היינו פשוט מביאים את המנהגים שלנו כאן לישראל כמו שאבות אבותינו חלמו ורצו. אבל בגלל שיש כל כך הרבה שנאה וגזענות אז הכל התפרק לנו. אני חושבת שהנכדים שלי אולי יצליחו לשלב אבל אני רואה שבסוף קשה יותר לילדים לשמור על המסורת והמנהגים. אני חושבת שיהודים אתיופים במדינת ישראל יתקבלו כמו יהודים לבנים מאירופה או מארה"ב אז הם יוכלו להיות מי שהם וגם להשתלב בכל החיים כאן שהם מאוד שונים מהחיים באתיופיה.

 

מראיין: מה היית רוצה ללמד או להעביר לחברה הישראלית?

מרואיין: שצריך להיות ביחד, צריך שהמשטרה תיהיה אחרת ולא תפגע באנשים בגלל שהם שחורים או לבנין. אני חושבת שבישראל צריכים יותר להכיר את הסיפור של העלייה של היהודים מאתיופיה. מה אנשים הקריבו כדי לעלות לארץ ישראל ואת המסירות נפש של אבותיי. אני חושבת שהמדינה צריכה לעזור למשפחות שניסו להשתלב בארץ כבר עשרות שנים עזרה בקניית דירה. צריך אהבת חינם ולהודות לבורא עולם על כל יום שאנחנו נושמים ומחייכים והולכים כאן בישראל.

 

מראיין: וואי, ש' את פשוט מעוררת השראה. את כל כך חזקה. אני מבינה למה א' מעריץ אותך. אני ממש מודה לך על הזמן שלך ומקווה שנלמד מהדברים שלך.

מראיין: תודה רבה ה' שהסכמת להתראיין, זה ממש לא מובן מאליו. ראיתי שממש התלבטת, אפשר לשאול למה?

מרואיין: תשמעי כל אמא שלי ואחים שלי עוד שם , בארץ כאן יש לי את דודה שלי ובשבילי לדבר על אתיופיה זה קשה. זה הרבה געגועים למשפחה ולכל מיני חברים ששם. אני שמח שאני כאן, לוחם בצבא הגנה לישראל, אבל זה לא שמחה שלמה כשהמשפחה שלי שם.

 

מראיין: תספר לי על הילדות שלך?

מרואיין: אין לי הרבה לספר לך, אני נולדתי וגדלתי באדיס אבבה, ההורים שלי נפרדו כשהייתי בן 5, אבא שלי עלה לארץ עם אחי הגדול ואמי, אני ו3 אחיותיי נשארנו לחיות שם ליד המשפחה של אמי. היה לי קשה שאבי עזב לישראל בגלל שלא הבנתי כל כך מה קורה. אבל ידעתי מגיל קטן שאנחנו יהודים ושאנחנו רוצים לעלות לארץ. כל יום שישי הייתי הולך לתפילות של הקהילה והכרתי את הסוכנות היהודית כבר מכיתה א', גם כי ידעתי שאבא שלי ואחת שלי עלו בזכותם וגם כי היו מדברים על זה הרבה מאוד בקהילה. הייתה לי תחושה מגיל קטן שאני רוצה לעלות לארץ. אמא שלי מספרת שמגיל קטן הייתי מכין מכתבים לסוכנות כי אני ידעתי מבחינתי שהם לקחו את אבא שלי ואח שלי למקום טוב יותר שיש בו רק יהודים.

 

מראיין: תספר לי איך זה מרגיש להיות יהודי באדיס אבבה?

מרואיין: תשמעי, היו לפעמים צוחקים עלי בבית ספר, כי למדנו בעיקר עם נוצרים אז לפעמים היו צוחקים על היהודים אבל סתם, ילדים לא חשבתי ששונאים אותנו. היה לי את החברים מהקהילה שבאו איתי לבית ספר אז לא הייתי היהודי היחיד. הבעיה הייתה שלא היינו מגיעים בשבתות ובחגים ולפעמים היה בעיות מול בית הספר בגלל זה..

 

מראיין: ואז באיזה שלב העלייה מגיעה למימוש?

מרואיין: אז תאמת שיותר מוקדם ממה שחשבתי זה הגיע, הייתי כל הזמן בקשר עם הסוכנות מגיל 14, כל הזמן הייתי מדבר איתם, היו כמה עובדים של הסוכנות שהיו בקשר עם הקהילה שלנו והיה לנו גם כל מיני פעילויות שעשו לנו לכל הנערים על ישראל, על הצבא ואני החלטתי שאני מתגייס ואז בגיל 16 אישרו לי לעלות ועשיתי עלייה. הייתה בעיה ברישומים וכתבו שאני בן 18 במקום בן 16, אז הגעתי לבאר שבע למרכז קליטה. עברו כמה חודשים וכבר ישר התגייסתי, בכמה חודשים האלה שיפרתי את העברית שלי, ידעתי קצת כי כל הזמן הייתי מנסה ללמוד באתיופיה. ידעתי לקרוא מכל התפילות ויש מילים שהבנתי.

 

מראיין: רצית להגיע שפציפית לבאר שבע? או שלא הבנת?

מרואיין: ידעתי שאח שלי ואבא שלי באשקלון, אבל אין לי קשר איתם כבר יותר מ5 שנים אז העדפתי באר שבע כי יש לי דודה שגרה המרכז קליטה כבר כמה שנים אז העדפתי לבוא איתה וגם יש לי חבר שעלה איתי ורצינו להיות ביחד.

 

מראיין: ואז לאן אתה מתגייס? איך אתה עושה את המעבר החד הזה?

מרואיין: ראיתי הרבה סרטונים על הצבא אז דמיינתי כבר מה אני רוצה ואיך. ידעתי שאני רוצה צנחנים אבל קיבלתי גבעתי וידעתי שאני לך לסיירת. התגייסתי למחווה אלון עשיתי שם טירונות ושיפרתי עוד את העברית וגם הוציאו לי חייל בודד ושם הבנתי יותר על הצבא, על המדינה, על התרבות כאן. על זה שיש כאן הרבה אנשים לא רגועים ושכולם אומרים לך מה שהם חושבים עליך (צוחק). ואז הגעתי לגבעתי ויצאתי לגיבוש יחטיות והתקבלתי לפלסר גבעתי, לסיירת. סיימתי מסלול כלוחם ואז הכרתי את הבית של בנג'י ועברתי לגור שם ברעננה ואני ממש השבוע משתחרר.

 

מראיין: וווואוו ה', אתה פשוט מטורף, בגיל 17 בעצם כבר התגייסת והגעת לסיירת!!! מה התוכניות לשחרור? מה התחושות?

מרואיין: אני רוצה לעבוד באבטחה ולהתחיל להתכונן ללימודים באוניברסיטה כי הבנתי שפה חייבים את זה. אני הגעתי לישראל מוכן, אני לא דמיינתי שירושלים עשויה מזהב ושהכל כאן מעולה ומצוין. אני ידעתי מסיפורים ומדברים שקראתי שיש גם בעיות. אני יכול להגיד לך שאני הערצתי את ביבי כשהייתי שם וזה אולי הדבר היחיד שהשתנה כשהגעתי לכאן כי כאן כולם לא אוהבים אותו וכותבים עליו הרבה דברים לא טובים אז זה קצת השתנה לי את יודעת. אהה ואני חוזר לבאר שבע!

 

מראיין: באמת? למה אתה חוזר?

מרואיין: אני חוזר למרכז קליטה, כי יש שם את חבר שלי שהוא פחות מסתדר ממני, הוא לא התגייס אז הוא פחות מכיר ומבין מה קורה. הצבא גרם לי להבין הרבה דברים על העתיד שלי כאן בישראל, מה יגרום לי להצליח. בסיירת יש אנשים מכל מיני בתים ומקומות אז דרך הצוות שלי הכרתי המון דברים ואנשים. הוא לא מוצא את עצמו עובר בין עבודות אני רוצה לחזור לגור איתו. גם אני אגיד לך את האמת, במרכז קליטה יש קצת ריח של בית, מאכלים של בית, דודה שלי שם, מדבירם את השפה שלי. אני מעדיף להיות שם.

 

מראיין: נשמע מאוד הגיוני שהמרכז קליטה זה הרבה יותר בית בשבילך. זה ממש טוב שאתה מקשיב לעצמך. מה היו החששות והציפיות שלך לפני העליה? הם התממשו?

מרואיין: הגעתי מאוד חדור מטרה להתגייס, אני מאמין שאתה יודע מה אתה רוצה הדברים מסתדרים וככה באמת היה לי כל פעם פגשתי מישהו שקישר אותי לעמותה או לאיזה מקום ובכל מקום הסתדרתי.  החשש שלי היה המרחק מאמא שלי ואחיות שלי. זה היה החשש שלי, כי בסוף העליה של אבא שלי ואחי הביאה אותנו לנתק ולא רציתי להתנתק מאמא שלי. אבל טסתי אליהם פעמיים במהלך השיורת ואני עוד אטוס אליהם בהמשך, אז מצד אחד כן, אני מתגעגע אליהם וזה קשה מצד שני זה פחות נורא ממה שחשבתי.

 

מראיין: תשמע, אתה כל כך חזק. אמא שלך גם רוצה לעלות?

מרואיין: אין לה כרגע אישור לעלות כי יש בעיה עם היהדוים ששם זה אל כל כך פשוט לעלות לי היה מזל לא מעלים כל אחד שרוצה כל פעם מעלים ממש קצת כי יש אישור מהממשלה. אני חושב שגם כל המשפחה שלה שם ועכשיו אני יודע להגיד שיהיה לה ממש קשה כאן אני לא בטוח שאני רוצה בשבילה שהיא תבוא, אבל אחיות שלי בעזרת ה' יגיעו ואז אולי היא תגיע בסוף.

 

מראיין: היו לך מחשבות לחזור לאתיופיה?

מרואיין: מה פתאום!!!!!! נראה לך!!!! מגיל קטן חלמתי להגיע לכאן, החיים כאן ליהודים הרבה יותר טובים, לא חיים בקהילה קטנה, יש יותר אפשרויות. מה פתאום לחזור.

 

מראיין: איזה מדהים לראות שזה כל כך ברור שאתה רוצה להיות כאן, מי שנולד כאן לא מעריך ככה את האפשרות. איך אתה חושב זה השפיע על החיבור שלך ליהדות המעבר משם לכאן?

מרואיין: זה מצחיק, אבל פה אני הרבה יותר יהודי והרבה פחות יהודי. שם הייתי מקפיד על תפילה כל שבת כל חג, המסורת והמנהגים, הייתי עושה הכל, למרות שגם אבא שלי לא היה הייתי הולך לתפילה עם דודים שלי וכמעט לא הייתי מפספס. פה בארץ אני לא תמיד מניח תפילין.... אני שוכח להתפלל, בשתות אני בים, במסיבות, עם חברים. אבל מרגיש הכי יהודי שיש. אני רק בן 20 עוד מעט, אני עוד לא סגור על מה זה להיות יהודי בכלל.... אני רק יכול להגיד שזה המקום של היהודים וכאן זה מרגיש הכי טוב להיות בתור יהודי.

 

מראיין: ואיך זה להיות חלק מהעדה האתיופית כאן בישראל?

מרואיין: אני יודע שיש הרבה גזענות ובעיות, אני יודע שיש הרבה אנשים כאן בישראל שלא אוהבים שחורים וגם היו את ההפגנות הגדולות האלה נגד המשטרה אבל אני לא נתקלתי בזה. בצוות ברור שצוחקים עלי שאני שחור אבל צוחקים על כולם שהם שחורים וגם יש עוד אתיופים בצוות. אני לא כל כך מרגיש את הגזענות, לא קרה לי שאמרו לי פעם משהו. כשאני מסתכל על זה מהצד אני חושב שזה בעיה שמביאה עוד בעיה, כי יש גם הרבה שכונות של אתיופים כאן בארץ, בבאר שבע שזה שכונות של הרבה בעיות. אנשים מגיעים לכאן ולא מסתדרים ואז שותים הרבה אלכוהול, עושים בלאגן. ואז יש משטרה ובית סוהר ואז יש שנאה בין הגופים האלה לאנשים האלה. אבל אני לא מספיק יודע.

 

מראיין: זה מעניין מה שאתה אומר, זה באמת מאוד קשה להשתלב ולא כולם צולחים את ההסתגלות הזאת, למה זה נראה לך ככה? מה עזר לך להסתגל?

מרואיין: אמרתי לך, אני הייתי מאוד חדור מטרה לצבא אני חושב שבן אדם צריך שכל הזמן יהיה לו מטרה, משהו לשאוף אליו. אם יש רצון יש יכולת, אני באמת חושב ומאין שאין דבר שעומד בפניי הרצון. הבעיה היא שאנשים מגיעים ולא יועדים מה הם רוצים ולאן הם הולכים. אני כל המן מציב לעצמי מטרות. אני חושב שגם יש כאלה שצריכים יותר עזרה ולא תמיד מקבלים, אני רואה את דודה שלי במרכז קליטה ב2 חדרים עם 4 ילדים, מנסה ללמוד עברית ותוך כדי לעבוד כי אין לה מספיק כסף מהמדינה בתור עולה חדשה והיא לא מסתדרת. אני צריך לדאוג רק לעצמי אז זה רהבה יותר קל גם בזכות הצבא באמת הכרתי יותר והבנתי יותר. איך שנחתתי בארץ היה לי ליווי של עובדת סוציאלית מהמרכז קליטה וגם קיבלתי ליווי ממחלקת קליטה של העירייה, גם מהסוכנות היו איתי בקשר ובצבא תמיד היה לי מפקדת או מפקד ומשקית תש, והכרתי את עמותת מייקל לוין לחיילים בודדים ואז את הבית של בנג'י ועכשיו קיבלתי מישהי שתלווה אותי בשחרור. אני חושב שלצעירים כמוני יש יותר ליווי ויותר כיוון מה לעשות בהמשך. 

 

מראיין: מה היית רוצה ללמד את החברה הישראלי על יהודי אתיופיה?

מרואיין: קודם כל אני חושב שיכירו יותר את המנהגים והמסורת של יהודי אתיופיה ולא רק את הריח של האינג'רה. אני גם חושב שאסור שיהיה כאן גזענות בישראל, אבל אני מבין שזה בעיה של שחורים בכל מקום בעולם ואני יודע שייקח זמן עד שיהיה שינוי. הכי חשוב, צריכים להתעורר ולזכור שיש עוד הרבה אתיופים שמחכים לעלות, הם לא פחות יהודים ממני או ממך וזה הבית שלהם וצריך לעזור להם. ככל שהם יעלו יותר צעירים יהיה להם יותר קל הם יתגייסו לצבא וזה. לא צריך לחכות שיהיו זקנים ואז לא יצליחו להתמודד עם המעבר לישראל וגם זה בעיה שלא נותנים לכל המשפחות לעלות ביחד, זה ממש מפריד בין משפחות, הממשלה צריכה להביא כמה מטוסים שצריך ולקחת את כל מי שנשאר שם ורוצה לבוא, זה לא בסדר לעשות חיים קשים ליהודים שרוצים לבוא.

 

מראיין: מסר חשוב מאוד אתה כל כך צודק! יש עוד משהו שתרצה להוסיף?

מרואיין: אין דבר העומד בפני הרצון. באמת, כל מה שבן אדם רוצה הוא יכול בשקט ובנחישות להשיג את זה לא תמיד צריך לצעוק ולדבר, צריך לעשות.

 

מראיין: ה' אתה כל כך מרשים, לימדת אותי המון, אתה פשוט מעורר השראה. ממש תודה על הזמן היקר שלך. בהצלחה בשחרור ועם הכל!!! אין לי ספק שתצליח!

מרואיין: תודה רבה