גזאת 

גזאת עלה לישראל בשנת 2001 כשהיה בן 16 ממחוז גוג'ם שבצפון מערב אתיופיה.
גזאת מספר שהחיים באתיופיה היו אתגר גדול. גזאת ומשפחתו גדלו וחייו בכפר, בשונה מהארץ, בכפר אתיופיה, כבר מגיל קטן הופכים להיות עצמאים- יוצאים לרעות צאן בשדות, הולכים לעזור בעבודות בחקלאות ועוד. ההתמודדות עם הקהילה המקומית (השכנים הגויים), כמו בכל מקום בעולם, הייתה לא פשוטה כיוון שלא הייתה להם חיבה ליהודים (בלשון המעטה) "תמיד ניסו להשפיל, להעליב ולכנות אותנו בשמות גנאי תמיד הזכירו לנו שאנחנו היהודים לא שייכים למקום ושעלינו להיפרד מהם". 

 

כנשאל על חווית העלייה שלו ענה גזאת, "לאחר חלום של יותר 2500 שנים, הגיע העת שפיללנו לו, רצה ה' והגיע הזמן לעלות ארצה. לאחר ששמענו על ההתעוררות לשיבת ציון, אני יחד עם משפחתי והדודים עזבנו את המקום שגדלנו בו (הכפר במחוז גוג'ם) והגיענו לעיר גונדר ששוכנת במחוז צפון אתיופיה, שם נמצא מחנה ההמתנה המרכזי (שם ממתינים העולים לתורם לעלות ארצה). יש שממתינים שנתיים- שלוש שנים ויש שממתינים עד עשר שנים ויותר, לי ולמשפחתי היה לנו מזל ועלינו אחרי המתנה של כשנתיים עלינו ארצה". 

 

הוא מספר ומוסיף על החוויה שלו במחנה ההמתנה- "היו לא מעט אתגרים וקשיים במחנה ההמתנה, הרי שבכפר היה לנו הכל משלנו כחקלאים שמגדלים את הכל כמעט את כל המזון במשק של עצמנו, היה לנו בית עם שטח וחצר ענק כילדים היינו משתוללים בחופשיות. אחד הקשים בעיר בגונדר היה לשכור דירה מדודה לכל נפש, אנחנו משפחה מרובת ילדים זה ממש אתגר אותנו. החיים בעיר גונדר היו שונים לגמרי ממה שהיינו רגילים עליו, הרגשנו שנלקח מאיתנו החופש אך תמיד ידענו שזה זמני, עוד מעט ,עוד קצת הנה נהיה בירושלים -ארץ שבה אבותינו חלמו אלפי שנים. עם כל השמחה הגדולה והצפייה לעלות לארץ, לא היה פשוט להיפרד מהחברים וחלק מהדודים שנשארו מאחור והמתינו עוד זמן רב".

 

לאחר המתנה של שנתיים במחנה בוגנדר גזאת ומשפחתו עלו ארצה "כילד וכמישהו שעולה למטוס פעם ראשונה בחייו אני זוכר התרגשתי נורא עד דמעות בעיניים, הגיענו לארץ המובטחת נחלת אבותינו, נחתנו בנמל תעופה דוד בן גוריון, התרגשנו מאוד לראות את הארץ נישקנו את האדמה ולאחר מכן לקחו אותנו למרכז הקליטה "רסטל" בעיר טבריה". במרכז הקליטה בטבריה למעשה התחיל תהליך הקליטה והתאקלמותם של גזאת ומשפחתו. "שם (בטבריה) העברנו את אחת התקופות הכי טובות והכי משמעותיות בפרק החיים שלנו כאן בארץ. חוויה בלתי נשכחת! כמו כן, גרנו בעיר הזו  כ- 3 שנים עד שקנינו דירה במרכז הארץ. באותה תקופה כעולים חדשים להוריי לא היה פשוט לצאת לחפש דירה למכירה. זה כמו לקפוץ למים מבלי לדעת לשחות, עם כל הקושי אבי היקר, שיבדל לחיים טובים וארוכים, למרות כל הקושי בשפה ואתגרים נוספים חיפש וקנה דירה מרווחת ועברנו לגור שם". 

 

תהליך ההתאקלמות של גזאת היה לא פשוט למרות גילו הצעיר "לקח לי הרבה זמן להתחיל להסתגל לחיים החדשים, לשפה העברית, לתרבות החדשה, לאנשים וכדומה. עם זאת תהליך הקליטה ואינטגרציה שלי כילד בן 16 ושל אחיי הקטנים יחסית להורים שלנו היה קל ומהיר. כיום אני מרגיש כן חלק מרכזי בחברה שלנו (חברה הישראלית) ומחובר לתרבות ולשפה כאן בארץ הקודש, מאתגר אך גם בונה".

 

כשנשאל מה המאפיין את העולים שהגיעו מאתיופיה ענה גזאת " מה שמאפיין את עולי יהודי אתיופיה, זה שהם אנשים מאוד אידיאליסטים, ששמרו על המסורת ועל הערכים היהודיים במסירות נפש ובתנאים מאוד קשים. יהודי אתיופיה הם אנשים מאוד מתורבתים ומנומסים. מכבדים כל אדם באשר הוא. צנועים ומסתפקים במועט. באנו הינה עם מסורת עשירה מאוד שהחברה הישראלית יכולה ללמוד ולהרוויח מזה, לעניות דעתי. אני מאוד שמח שעליתי לארץ שאבותינו חלמו עליה, עם כל האתגר והקושי, אין לנו עוד מקום טבעי כמו הארץ לחיות בו. אין לנו ארץ אחרת !!"

הראל פנחס 

ספר לי על עצמך

 

שמי הראל פנחס עליתי לישראל 27 בנובמבר 1984, במבצע משה. 

 

מאיזה אזור באתיופיה עלית?

 

מכפר קטן באזור גונדר. כמעט כל היהודים עלו משם (אזור גונדר).

 

תוכל לספר לי קצת על החיים שלך באתיופיה לפני שהגעת לישראל?

 

החיים באתיופיה זה הכול בפרופורציה. יש לכמה אנשים חיים קשים ואחרים פחות קשים, אבל לכולם חיים קשים. כולם עובדים עבודת פרך, כולם חקלאים. אני בא ממשפחה של חקלאים, מגיל חמש בערך הייתי כבר רועה צאן, אין מעון או גן. היה בית ספר אבל לא למדתי שם, לא היה חובה. מי שיש לו הרבה כסף יכול להעסיק ילד שיעבוד כשכיר ואת הילד שלו הוא יכול לשלוח ללימודים. במשפחה שלי לא היה לנו הרבה (ילדים) אז אני שמרתי על הכבשים והאחיות שלי הקטנות הלכו ללמוד. איפה שגרתי, בכפר שלי, כולם יהודים והיה כפר נוצרי רחוק אף פעם לא גרנו ביחד. לא היה יותר מדי קשר בינינו. סך הכול היה יחסים טובים אבל תמיד יש אנטישמיות, אני יודע שהיה אנטישמיות בבתי הספר.  

 

איך היה לעלות?

 

זה סיפור ארוך, אני יכול לספר לך מעכשיו עד שבוע הבא. עלינו לארץ עם המשפחה, אני עליתי עם דוד שלי וההורים בהתחלה נשארו שם (בכפר). היום דוד שלי גר ברחובות. אנחנו הלכנו מהכפר שלנו לסודן ברגל. היינו מתחבאים ביום והולכים בלילה כדי שהשלטונות לא יראו אותנו היינו 50 אנשים עברנו הרבה דברים. שודדים, מחלות לא תמיד היה מספיק אוכל ומים אבל כולם שרדו. לקח לנו 3 שבועות עד שהגענו. בדרך גם היינו צריכים לשלם לכפרים כדי לעבור דרכם. 

בגבול היה ממש פחד. הצבא הסודני תפס אותנו, אתיופיה וסודן היו מדינות אויבות, לא אמרנו שאנחנו יהודים אמרנו שאנחנו גוים שברחנו מהשלטון, בעיקר בגלל שהסודנים שונאים את מדינת ישראל ויהודים. מהגבול לקחו אותנו למחנות מעבר. והיינו שם 8 חודשים ובזמן שחיכינו לעלות ההורים שלי הצטרפו אלינו. אלפי יהודים מתו בדרך למחנה ובמחנה עצמו, גם חלק מהאחים שלי מתו. אחרי המתנה של שמונה חודשים הגענו לארץ. טסנו מסודן לאירופה משם החלפנו מטוס לארץ. הגענו למרכז קליטה בגבעת אולגה. אחרי קצת זמן ההורים שלי רכשו דירה, אני הלכתי ללמוד להשלים בגרויות בישיבה לאחר מכן התגייסתי לצבא. שירתתי בצנחנים. יש לי שני תארים, חוץ מזה אני למדתי איטלקית, יידיש וגרמנית. 

 

כמה זמן לקח לך להסתגל לחיים בישראל?

תמיד היה לי רצון ללמוד ולהשתלב מגיל קטן לכן לא לקח לי הרבה זמן. צריך להתאים את עצמך למקום. למבוגרים יותר קשה מהרבה בחינות- דת ותרבות והכל. למשל אחרי לידה באתיופיה אז האישה גרה מחוץ לבית הרבה זמן תלוי אם זה בן או בת ובארץ זה לא ככה. 

 

מה לדעתך מאפיין את העולים שהגיעו מאתיופיה? 

היהודים מאתיופיה היו מאוד דתיים ושמרנים שומרי שבת, חגים ומצוות. 

 

האם אתה שמח שעלית לישראל?

 

יש לי הרבה מזל יש הרבה שרצו לעלות במשך 2500 לא זכו ואני זכיתי. 

פיקראדיס בלאצ'או

פיקראדיס בלאצ'או עלתה לישראל מעיר גונדר שבאתיופיה כשהייתה בת 10. פיקראדיס מספרת על החיים באתיופיה- "החיים לפני היו רגילים אני ואחיים שלי למדנו בת ספר יהודי, לא היה חסר כלום ב"ה בכפר היה לנו אדמה משלנו , לא היה מחסור בכלום". אך יחד עם זאת היא מספרת כי על העלייה ארצה  "העלייה הייתה מרגשת זוהי מדינה יהודית ולפה אני שייכים ההורים תמיד חלמו וחיכו הרבה זמן לעלות ארצה". 

 

כשפיקראדיס ומשפחתה עלו ארצה הם השתכנו ברכז קליטה שם למדו באולפן עברית ןעל התרבות הישראלית  "(במרכז קליטה) עוזרים להשתלב, למי שעלה בגיל צעיר פחות קשה להשתלב אבל להורים שלנו יש עדיין את קושי אם השפה". כנשאלה מה לדעתה מאפיין את העולים שהגיעו מאתיופיה היא ענתה- 

"אנשים תרבותיים, אנשים מסורתיים עם הערכים שקבלנו מההורים". 

 

היא מסיימת ואומרת כי "אם כל זאת ששם(באתיופיה)  גדלתי וחונכתי זוהי לא מדינה של היהודים ויש שם אפליה, ארץ ישראל היא מדינה יהודית שאני שייכת אלייה".

דמקה טקלה

ביולי 2006, כשהייתה בת שמונה וחצי עלתה דמקה טאקלה ארצה עם משפחתה מעיר הבירה של אתיופיה אדיס אבבה. דמקה ומשפחתה משתייכים לבני קהילת הפלשמורה, מרבית משפחתה של דמקה עלו לארץ וחלקם מחכים לעלות ארצה. 

 

החיים באתיופיה היו לא קלים כלל, דמקה מספרת כי היא ומשפחתה התגוררו מבית עשוי בוץ ובמדינה שרר מצב כלכלי קשה. באזור בו היא גדלה היה בית כנסת ששימש את יהודי הכפר אך בית הספר בו היא למדה שימש את כלל הילדים- יהודים ולא יהודים. דמקה מוסיפה כי הילדים בבית הספר היו מקניטים אותה על היותה יהודייה. 

 

כשהגיעה לישראל דמקה הייתה בהלם מהשוני בין שתי המדינות (אתיופיה וישראל)"... כי יש דברים שלא היו באתיופיה שאף פעם לא הכרתי.. תמיד חשבתי שישראל היא מדינה ממש מיוחדת ולא רגילה, ככה סיפרו לנו לפני העלייה". עם עלייתה ארצה משפחתה של דמקה התגוררה במרכז קליטה במשך 4 שנים עד שהוריה הצליחו לקנות בית.   

 

דמקה מציינת כי התרגלה מאוד מהר לחיים בישראל, תוך שנה למדה עברית והשתלבה בחברה הישראלית. אך יחד עם זאת, להוריה היה יותר קשה ללמוד את השפה החדשה ולמרות שעברו שנים רבות מאז העלייה ארצה הוריה עדיין מתקשים לדבר עברית. 

 

כששאלתי את דמקה מה מאפיין את העולים שהגיעו מאתיופיה היא השיבה-  

"אנשים מאוד מנומסים, מכבדים, נחמדים שגאים במסורת שלהם ושמרנים. יש לנו תרבות מאוד יפה". דמקה הוסיפה "..חוץ מקפה ותה יש לנו לאינג'רה למשל שזה קצת דומה ללחם תמני כמו פיתה עם חורים".

 

שאלתי האחרונה לדמקה - האם את שמחה שעלית לארץ? 

"כן אני שמחה מאוד שעליתי לארץ ולהיות חלק מהחברה הישראלית, אני שמחה על הזכות שניתנה להיות בארץ ולהיות יהודייה".

דני 

דני (שם בדוי) עלה ארצה בשנת 2018 מהעיר גונדר כשהיה בן 18. 

 

דני מספר על החיים לפני עלייתו לישראל "אז היה בגונדר בערך  6000 יהודים. החיים שם קשים שם במיוחד ליהודים בגלל שיש שם הרבה גזענות נגד היהודים מהנוצרים האורתודוקסים. יש הרבה שמאמינים שהיהודים הרגו את ישו, זה הסיבה שלא אוהבים שם יהודים. בגלל הגזענות לא היו הרבה יהודים בבית הספר שלי. בדרך כלל אנחנו לא מראים סממנים יהודיים בחוץ אלא רק בבית הכנסת או בבית. יש כל מיני סוגי מגורים אני גרתי בדירה בבניין, אבל גם יש שגרים בבניינים של בוץ. המשפחה שלי עדיין גרים שם". 

 

דני מספר על העלייה שלו לישראל "עליתי אחרי התיכון בהתחלה הייתי בישיבה במכניים ואז עשיתי מכינה לעולים בבר אילן. ועכשיו אני לומד פה תואר ראשון מדעי המדינה וקרימינולוגיה". הוא מוסיף ומספר על החוויה הראשונה שלו בירושלים- "פעם הראשונה שהייתי בירושלים היה מרגש מאוד לראות את ירושלים כי אצל יהודי אתיופיה זה ממש מרגש. הייתי חלק מקבוצה וכולם בכינו אז שאלו האם אתם מתגעגעים למשפחה או משהו? ואמרנו שזה המקום תמיד סיפרו לנו עליו אז זה היה ממש מרגש ובגלל זה בכינו"

 

הוא מספר על ההסתגלות שלו בישראל- "מדינת ישראל מאוד שונה מאתיופיה, כי זאת ארץ מערבית אבל הרגשתי שאני בטוח ומוגן פה. פה זה בתוך העם שלי. גם יש הרבה שעוזרים, יש לי משפחה מאמצת וגם אני כל הזמן לומד ומכיר יותר את הארץ ואנשים. התחלתי ללמוד עברית כבר באתיופיה וגם בישיבה ומכינה המשכתי ללמוד". 

 

כשנשאל מה לדעתו מאפיין את העולים מאתיופיה ענה-  "יש הרבה כבוד לבני אדם, מאוד מכבדים את ההורים וגם מאוד סבלנים וגם יש הרבה אהבה לארץ ישראל ולתורה". 

 

דני מסכם ואומר "אני ממש שמח אפילו שבאתי לבד, אני מתפלל שכל המשפחה שלי יבוא גם. אבל אני ממש שמח ומרגיש שאני שייך. יש הרבה אנשים שלא זכו להגיע".

פנטהון ליקה

תציג את עצמך בבקשה

שמי פנטהון ליקה, בן 29 ועליתי בגיל 10 מאתיופיה לישראל. 

 

מה משמעות השם שלך? 

בד"כ מאחורי כל שם באמהרית מסתתר סיפור זה לא כמו בעברית. אז ככה, משמעות השם של אח שלי הגדול הוא תודה, גטנט באמהרית ( וזה כי האח שמעליו  נפטר אז אמא החליטה לקרוא לו כך כאות הודיה על זה שזכתה לבן)  ולי קוראים פנטהון וזה מעין במקום יורש של האח שנפטר.

 

תוכל לספר לי קצת על החיים שלך באתיופיה לפני שהגעת לישראל?

אנחנו באנו מחיים כפריים וחקלאות באתיופיה. היינו בסוג של קהילה קטנה באזור גודג'אם ליד הנילוס. חיינו חיי חקלאות ולא היו בתי ספר בקהילה. היינו שנה ומשהו במחנות ההמתנה לעלות לארץ. ראינו שזה לוקח זמן אז חזרנו לכפר לעוד שנה, התחלנו שוב את חיי החקלאות ואז אמרו לנו לבוא ועלינו בשנת 2002. 

 

למה בחרת לעזוב את אתיופיה?

בחרנו לעזוב את אתיופיה כי היה לנו חלום להגיע לירושלים. 

היה לנו טוב באתיופיה אבל היה לנו חלום איך אומרים, עין אחת הייתה שם ועין אחת הייתה פה בארץ. זה החינוך שקיבלנו החל מסבתא וסבא רבה שלי הם אמרו לנו שיום אחד נצטרך להגיע לירושלים. זה החלום וזו המולדת. היה לנו חזון ציוני להגיע לירושלים.  

 

למה בחרת את ישראל? מה היו הציפיות שלך מישראל?

לא היו לי כל כך הרבה ציפיות. היה לי רק ציפייה אחת וזה להגיע לירושלים ושהכל יהיה טוב כי זה החינוך שגדלתי עליו. בירושלים אין חסרונות מבחינתנו.

ספר לי על דרכך לארץ? האם היו קשיים בדרך?

העלייה שלנו כבר הייתה עלייה מסודרת במטוסים, העליות הקודמות היו יותר ברגל לכיוון סודן והיו קשות. 

 

באלו קשיים נתקלת בארץ ?

 הגענו למרכז קליטה בצפת והכל היה חדש. אנחנו אפילו לא ידענו מה זה מעליות וכו'. פתאום צריך ללכת ללמוד לא היה מצב כזה לפני כי איפה שגרנו בכפר באתיופיה לא היה בית ספר ולא ידעתי קרוא וכתוב בכלל. לקח לי בערך שנה ללמוד לקרוא ולכתוב כי הייתי בכיתת אולפן ואז עברתי לכיתה רגילה. כשהעבירו אותי לכיתה רגילה היו לי קשיים כי ידעתי חצאי משפטים, לא תמיד הבנתי מה רוצים ממני ואני זוכר קיבלתי 45 באיזה מבחן והלכתי מבסוט הביתה והראיתי לאמא שלי כי לא ידעתי מה זה אומר בכלל. ההורים שלי  קיבלו את העלייה יותר קשה ממני מבחינת השפה והעבודה וכישורים חדשים. ההתאקלמות של ההורים הייתה הרבה יותר קשה מאשר לנו לילדים. 

 

תוכל לספר לי על החיים שלך קצת בארץ מאז העלייה?

סיימתי כיתה י"ב עם בגרות מלאה, 4 יחידות אנגלית, 4  מתמטיקה ומגמת מדעי המחשב והיום אני כבר אחרי תואר ראשון במשפטים ונמצא בהתמחות והחלום הציוני זה באמת מה שגדלנו עליו וזה מה שהניע אותי לאורך כל הדרך. שירתתי בסיירת מכובדת בצבא ביחידת מגלן. כן הייתי רוצה לטוס לבקר באתיופיה כדי להכיר את השורשים ומאיפה שבאתי. הייתי רוצה שכל הקהילה תעלה לארץ. 

 

מה אתה הכי אוהב בארץ?

הדבר שאני הכי אוהב בארץ זה טיולים. וואוו אני מת על הצפון. אני אוהב את הארץ ומרגיש ציוני. 

צ'וצ'ו

מראיין: קודם כל תודה רבה רבה שהסכמת להתראיין, אני ממש מעריכה את זה, אני אשמח לשאול אותך על סיפור העליה שלך ושתשתפי אותי במה שמרגיש לך נוח. אז בעצם מתי עלית? איך הכל התחיל?

מרואיין: אנחנו 8 אחים, עלינו 3 והורים ביחד ב2002, 5 אחים נשארו שם כי הם היו מעל גיל 18. אני גדלתי באדיס בלי שום בן אדם שקשור ליהדות, בלי שום קהילה. אבא לי ידע שאנחנו יהודים אבל אנחנו כולנו היינו בסביבה של הנוצרים ואך אחד מהמשפחה שלנו לא ידע שאחנו יהודים ושאבא שלי מתכנן לעלות לארץ. הוא לא רצה לחשוף את זה אז רק חודש לפני העליה הוא סיפר לנו שאנחנו עולים לישראל. אז כשאת שואלת אותי איך הכל התחיל, אין לי מושג מה זה אומר, אין לי מושג למי הוא פנה, כמה, למה, איך, אני הייתי ילדה, כשעלינו הייתי בת 16. החיים באדיס הם בדיוק כמו בארץ, אני הייתי בבית ספר ועיר גדולה ורגילה, אני לא הייתי בכפר, כשהגעתי לאולפן בארץ אנשים מאתיופיה סיפרו דברים מהכפר שלא ידעו מה זה תנור ומה זה מטבח והייתי בשוק, מה זה הסיפורים האלה? זה לא אתיופיה שלי. ההבדל היחיד שהיה לי מוזר זה שכאן בישראל כולם יכולים לעבוד ולהשיג כסף מהר, שם אי אפשר לעבוד בקלות לכל דבר צריך תעודה, גם בשביל להיות מנקה או עוזרת של מישהו את צריכה ללמוד. כשהגענו היינו בקראוונים ביישוב ליד עכו, שם היינו באולפן למדנו עברית. אחרי 3 חודשים המשפחה שלי עברה לחיפה ואני עברתי לפנימייה דתית במירון, לא ידעתי מה זה פנימייה, מה זה הלימודים וגם מה זה הדת. זה היה שינוי מאוד גדול.

 

מראיין: נשמע שינוי עצום!

מרואיין: היה לי מאוד מאוד קשה לגור בלי ההורים, בעיקר היה לי קשה עם הפנימייה שהגעתי פעם בשבועיים הביתה אני הייתי רגילה הליות עם ההורים כל יום. גם הלימודים, הבית ספר והכיתה והמערכת שעות הכל היה מוזר, כי באתיופיה הולכים ללמוד במסגרת הכנסייה ואם את רוצה ללמוד משהו מעבר, את צריכה לעשות תעודה, אין בבית הספר של הכנסיה מקצועות.

 

מראיין: איך זה היה לך לחיות שם כנוצרייה וכאן כיהודייה?

מרואיין: תשמעי, אני אספר לך משהו, אני אף פעם, אף פעם לא הרגשתי נוצרייה מאז שהייתי קטנה. אני הייתי הולכת לכנסייה עם חברות שלי אבל באמת לא הרגשתי חלק, לא הייתי מקשיבה לדרשות, אני באמת לא יודעת כלום על הנצרות, אף פעם לא הרגשתי שזה אני. שאבא שלי אמר לנו שאנחנו יהודיים זה הסתדר לי, אמא שלי נוצרייה אבל גם זה לא עניין אותה היא לא הייתה הולכת לכנסייה אולי זה בא לי ממנה. רק חגים היינו עושים כמו כולם אבל אל הלכנו כל המשפחה לכנסייה ולא הקפדנו על התפילות. לא התחברנו לזה בבית, אני חושבת שאמא שלי אולי ידעה שאבא שלי יהודי אבל היא אומרת שהיא לא ידעה. הוא סיפר לכולנו ממש לפני העליה שהוא יהודי ואנחנו יהודים ועולים לארץ ישראל.

 

מראיין: איך נעשה החיבור ליהדות בארץ?

מרואיין: שהגעתי לפנימייה ממש התחברתי ואהבתי את היהדות, התגיירתי גם אני וגם אמא שלי ביחד. אמא שלי גרה בחיפה, האחים שלי מפוזרים בכל הארץ, אבא שלי כבר נפטר. אני יכולה לומר שאני בתור נערה עברתי את העליה ממש בקלות, העברית, החיבור לאנשים, הכל ממש זרם לי... אבל להורים שלי ממש לא היה קל, לאמא שלי היה ממש קשה חלק מהילדים נשארו באתיופיה. אבא שלי עבד שם בצבא באתיופיה והיה מאוד מוכר והיה לו כבוד, כשהגיע לכאן לארץ לא נשאר כלום מהכבוד הזה, הוא היה מאוד מתוסכל. בקהילה הכירו אותו, אבל הלך לבנק, הלך לקופת חולים היחס היה אחר. אחרי שאמא שלי התגיירה הם אישרו ל5 אחים להגיע ואז אמא שלי כבר היה לה יותר טוב. אני חושבת שזה המפתח לגרום לגיור, לא נונתים למי שמעל גיל 18 לעלות עד שלא רואים שבאמת התגיירת, כי אף אחד לא יגיד לה ללכת אבל לא רוצים שהיא לא תתגייר.

 

מראיין: לאיפה המשכת אחרי האולפנה?

מרואיין: עשיתי שירות לאומי ברמת גן בבית ספר, אחרי שסיימתי את השירות לאומי נשארתי לגור ברמת גן ועבדתי שנתיים בכל מיני עבודות ואחר כך הלכתי ללמוד סייעת של רופא שיניים ועבדתי אצל רופא שיניים קרוב ל12 שנה. הכרתי את אמאן במסיבת ריקודים של הקהילה, הוא מאוד מוכר בקהילה שלנו. הוא גם מאדיס, אז ידעתי מי הוא עוד לפני שיצאנו, הוא למד עם בן דוד שלי ואחים שלי ואז בן דוד שלי גרם לזה שנצא. אז באמת היינו ביחד תקופה ארוכה והתחתנו ואחרי כמה כמה חודשים עברנו לקיבוץ, החיים בקיבוץ אוווווווווו, אמריקה. אני מזמינה אותך, תבואי תבואי!!!! ענת אני אומרת לך, אמריקה! אנשים מדהימים! תקשיבי, אני אורמת לך, רובנו לא מעריכים את מה שיש לנו ביד, אני חיה חיים כל כך טובים, הקיבוץ טוב, האנשים טובים. יש כאן בקיבוץ עוד זוג שהם בני העדה, אבל לא חסרים לי אנשים מהעדה, כי אני מהרגע שעליתי לארץ היה לי חברות גם אתיופיות וגם ישראליות, אני רגילה לזה. אבל אני לא אגיד לך שאין גזענות, יש גזענות בכל מקום, גם בקיבוץ. תשמעי, רואים שיש אנשים שנרתעים מהצבע אבל לא מראים לי גזענות כי אני מרגישה בנוח ויש לי ביטחון ואני מדברת עם כולם, אז אני בחיים לא נתקלתי באופן אישי. אבל יש גזענות, יש בכל מקום, אם תשאלי את בעלי הוא יגיד שהוא לא חווה את זה והוא יגיד לך שהוא בכלל לא בטוח שיש גזענות בקיבוץ ובכלל. אני חושבת שרוב בני העדה האתיופית באמת משתלבים עכשיו בחברה, בכלל יש יותר מודעות לגזענות ואני חושבת שמיום ליום נעשה יותר טוב וזה גדל וגדל, אנשים מפנימים שהגזענות לא טובה ומקבלים אותנו יותר ויותר. אני גם אומרת לך שיש שינוי טוב. פעם חברות שלי לא מצאו עבודה גם אלו שהלכו ללמוד תואר ראשון- סיעוד, עבודה סוציאלית, היה להן קשה, היום יותר קל, כולן מסתדרות כולן עובדות. אין מה לקטר צריך להסתכל על הטוב. הדברים משתנים ומתקדמים.

 

מראיין: מה היית רוצה לומר או ללמד את החברה הישראלית?

מרואיין: אני אומרת לאנשים ישראלים לא להתסכל על הצבע, להסתכל על היכולת של הבן אדם, לפי האישיות, יש אנשים מלומדים שבאים עם יכולות אבל אנשים רואים את הצבע וישר שופטים. אני אומרת תראו את הבני אדם ולא את הצבע!!! צריך ללמוד את התרבות שלנו, יש לנו תרבות מדהימה, יש כאלה שלא יודעים, יש לנו תרבות ואנחנו אנשים, גם אלו שנולדו בארץ, יש לנו ערכים, אנחו סבלניים, יש לנו כבוד, יש דרך ארץ. החברה שופטת אותנו רק בהפגנות ולא ביום יום לפי הערכים שלנו. את יודעת איך אנשים מגיעים למצב של הפגנות אלימות ובלאגן? מרוב תסכול, זה מזעקה זה לא בגלל שאין לנו ערכים, אנחנו אנשים עם תרבות עשירה והרבה מאוד כבוד. אבל את יודעת, כשלא הולך בדרך אחת מנסים בדרך שניה אתה רוצה שישמעו אותך. זהו, מה אני אגיד לך, צריך להסתכל על הטוב, על האנשים הטובים, אני אוהבת את ישראל זה הבית שלי.

מראיין: וואי צ'וצ'ו תודה רבה רבה, היה מרגש ומעניין ממש לשמוע אותך!

מרואיין: תודה רבה לך, תבואי לקיבוץ!!!!!!

טובה אסרס

תציגי את עצמך בבקשה

קוראים לי טובה אסרס, אני בת 67 ועליתי בשנת 83 מכפר שנקרא וולקאית ליד מחוז טגראי שבאתיופיה.

 

תוכלי לספר לי קצת על החיים שלך באתיופיה לפני שהגעת לישראל?

אני נולדתי בוולקאית אבל גדלתי בכפר של אבא שלי שנקרא צ'גדיה בגלל שהוא היה שם בשליחות ארוכה ונישא שם בשנית. בגיל עשר בערך חזרתי לגור עם אמא שלי בוולקאית. אין הרבה מה לספר , אתה עובד ומביא אוכל הביתה, אם לא תעבוד לא תתקיים. הנשים עובדות בכל מה שקשור לחינוך ולבית. אריגת בדים, סידור הבית ובישולים, ניקיונות, חינוך הילדים ועוד. הגברים נמצאים בעבודות חוץ, עובדים בשדה, דואגים להביא את הפרנסה הביתה. 

 

למה בחרת לעזוב את אתיופיה?

אנחנו יהודים, גידלו אותנו על התורה, והתורה אומרת שאלוקים בחר את ירושלים להיות הבית שלנו ואנחנו צריכים להיות בבית. אנחנו נולדנו באתיופיה אבל זה לא הבית, אנחנו תמיד רצינו לבוא לירושלים. התפילות שלנו זה לירושלים, הלב שלנו בירושלים. 

 

למה בחרת את ישראל? מה היו הציפיות שלך מישראל?

ישראל היא מדינה אבל אנחנו באנו לירושלים. אנחנו חשבנו שהיא עשויה מזהב ושיש שלום והכל שקט, כולם דתיים אבל זה לא ככה ולא מה שציפינו. החיים לא רעים- כל אחד חי את החיים שלו ולכל אחד יש את הברכה שלו אבל לא חשבנו שזה מה שיהיה. 

 

ספר לי על דרכך לארץ? האם היו קשיים בדרך?

בטח קשה היה. אני הייתי נשואה, בעלי כבר עלה לארץ ואני עליתי לבד עם הילדה שלי, אחותי הקטנה ובעלה. היינו שנתיים בסודאן ונשארתי בחיים ועל ז צריך להגיד תודה כי זה היה סיוט. הכניסו אותנו למחנות פליטים, נתנו לנו קמח לא טוב, הרבה אנשים מתו ממנו ונתנו לנו גם מים ככה היינו צרכים לשרוד עד שעלינו לארץ והגענו למרכז קליטה. המסע לסודן היה קשה, אונס, רצח, גניבות, שודדים, כמה פחדנו. בלילה היו חיות שהסתובבו כי ישנו בחוץ אבל אלוקים שמר עלינו אך הרבה לא שרדו כי היה קשה מאוד. 

 

באלו קשיים נתקלת בארץ ?

השפה הייתה לא פשוטה, כשאתה לא יכול לדבר ולהסביר את עצמך זה קשה מאוד. הכל נראה כמו זיכרון רחוק כי עברו כמעט 40 שנה מאז... באתיופיה אתה מכין הכל מאפס כלים, כביסה, הכל. ואז באנו לפה ויש מכונות שצריך ללמוד לתפעל, חשבונות שצריך לשלם, אוטובוסים שבכלל לא ידענו מה הם אבל התרגלנו להכל. 

 

מה לדעתך מאפיין את העולים מאתיופיה ?

כבוד! אנחנו לא מדברים על מי שגדול מאיתנו, מכבדים אותו ולא מסתכלים בעיניים שהוא מדבר כי זה נחשב אצלנו חוצפה. שבת, צניעות, השלום חשוב מאוד בין בני זוג, בין שכנים, אם אין שלום או יש מתחים שולחים את מבוגרי העדה שישכינו שלום. טהרת המשפחה הכי חשוב! הכל חשוב- פשוט להיות אנשים טובים והדת. 

 

מה אתה הכי אוהב בארץ?

הדבר שאני הכי אוהבת בארץ זה את ירושלים ואת הדת. אני מאוד מעריכה את הדת ואת המסורת.

דוד פרדה

תציג את עצמך בבקשה, שם, גיל מתי עלית ?

דוד פרדה בן 33 עליתי ב1995, שעלינו הגענו ישר לחיפה לאתר הקרוונים איפה שסמי עופר. עליתי עם כל המשפחה שלי, כ-12 נפשות.

 

תוכל לספר לי קצת על החיים שלך באתיופיה לפני שהגעת לישראל?

הכל אצלי זה בתמונות כי עליתי בגיל שש וחצי אז יש לי זיכרון אבל זה לא כמו אחי הגדול או אחותי הגדולה. גרנו בגונדר ושנתיים לפני העלייה עשינו את המסע לכיוון אדיס אבבה לעיר הבירה של אתיופיה כי העלייה הייתה מאדיס אבבה כי לא היה אפשר להגיע מגונדר לפה.  מהחיים לפני יש לי תמונות של החיים שהיו. החיים שם היו ממש פשוטים לא היה לנו טכנולוגיה אז היינו עוסקים בחקלאות וצאן ואני הייתי עוזר לאחים שלי הייתי מביא מים ובעצם כל אחד היה עושה את התפקיד שלו. 

 

למה בחרת לעזוב את אתיופיה?

כי היה גל עלייה והסבים והסבתות שלי תמיד חלמו להגיע לכאן. היום, בדיעבד, אין לי מושג למה. כל הקהילה שלנו חיכתה לעלות לארץ. 

 

למה בחרת את ישראל? מה היו הציפיות שלך מישראל?

ראשית, כי האדמה שייכת לאבות אבותינו. שנית, מהסיפורים שגדלתי עליהם והתחנכתי עליהם אני ציפיתי לראות את ישראל כגן עדן. אני ממש דמיינתי אותה כגן עדן עם עצים ופרפרים. אבל הדגש היה על ירושלים. מבחינת העלייה בגדול ההסתכלות הייתה רק על ירושלים.

 

ספר לי על דרכך לארץ? האם היו קשיים בדרך?

אז כפי שאמרתי שנתיים לפני העלייה הבטיחו לנו לעלות לישראל ועשינו מסע רגלי מגונדר לאדיס אבבה כי רק משם היו מטוסים לישראל רק לא ידענו שניתקע שם שנתיים. והמסע הרגלי הזה הוא פחות או יותר כמו מיוקנעם לאילת. אני הייתי על הגב של אמא שלי ואחים שלי ככה, כמו שהם עשו את הדרך והיה קשה מאוד.

לא מצאנו את עצמנו במסע הזה- כשהגענו לאדיס אבבה הייתה הבנה שכל ההתנהלות תהיה מול הסוכנות היהודית אבל לא היה לנו מושג למי לפנות וחשבנו שנעלה ישר לארץ אבל זה לא קרה והתעכבנו שם שנתיים. שרדנו כי השארנו את כל הרכוש שלנו מאחור והיינו צריכים להסתדר בעבודות מזדמנות. עבדנו בסבלות או עבודות בשוק כדי להתקיים עד לרגע העלייה. אנשים נאבקו על מנת להגיע לארץ אבותיהם והרבה לא מודעים לזה ולכן יש המון כעס בקרב האתיופים. 

 

באלו קשיים נתקלת בארץ ?

בהתחלה התרבות, השפה והמנטאליות, כל עניין המסגרות היה לי קשה. המעבר עצמו שבאתי לארץ חדשה שבתוך הדמיון שלי ראיתי אותה ממש אחרת וזה לא מה שציפיתי. 

 

מה לדעתך מאפיין את העולים מאתיופיה ?

הנחמדות שהיא מתורגמת לנאיביות. אני חושב שהמנטאליות הישראלים היא חוצפנית ומעיזה ושרואים מישהו שהוא מכונס בתוך עצמו ונחמד לסביבה לפעמים מפרשים את זה לנאיביות. 

 

מה אתה הכי אוהב בארץ?

זה אחת השאלות הקשות ששאלו אותי. אני אוהב את הארץ אבל לא את התושבים בה. אני חושב שצריך לעשות ריסטרט לעם. אני אוהב לטייל ואני מטייל המון אני אוהב את האדמה ואני אתן הכל בשבילה.

בוזאיו

ספרי לי על עצמך

קוראים לי בוזאיו.  אני בת 28, מורה לחינוך מיוחד. עשיתי תואר ראשון בספרות וחינוך מיוחד בבר אילן. אנחנו 6 אחים, 3 מהם נשואים. 

יש משמעות מאחורי השם שלי: בוזו זה הרבה, איו זה ראיתי. כלומר ראיתי הרבה. שמות באמהרית בדרך כלל נותנים אותם בעקבות כל מיני אירועים שאנשים חוו. נולדתי באתיופיה, הייתה לי אחות תאומה שבגיל שנתיים נפטרה. באותה תקופה גם סבתא שלי נפטרה, זה היה זמן לא קל למשפחה שלי. בגלל זה שינו לי את השם בגיל שנתיים. אני מרגישה שזה שם עם הרבה אחריות.

 

תוכלי לספר לי קצת על הילדות שלך באתיופיה?

אני זוכרת את הבית שלנו שאבא שלי בנה, אני זוכרת שהרגשנו אפליה חשבו שאנחנו מחזיקים מעצמנו בגלל שאנחנו יהודים, אז אני זוכרת קללות ויחס משפיל. 

 

איך עליתם לארץ? מה היה התהליך?

עלינו בשנת 2000, כשהייתי בת 8.

לעלות לארץ תמיד הייתה אחת השאיפות שלנו. לפני שקיבלנו החלטה אחי הבכור יצר קשר עם המשפחה שעלו לארץ הרבה לפנינו, בשנות השמונים. בשביל זה הוא היה צריך ללכת עד לאדיס אבבה שזו העיר הבירה בגלל שהכפרים לא היו מפותחים, לא היו טלפונים. הוא התקשר אליהם, חזר אלינו והחלטנו שאנחנו עוזבים. 

ארזנו את הדברים, הלכנו ברגל עד שהגענו לתחבורה ציבורית והגענו לגונדר. מגונדר עברנו לאדיס אבבה שם היינו שנה וחצי . למדנו שם בבית ספר שמיועד רק ליהודים. 

כשהגענו לארץ היינו במרכז קליטה בקיבוץ קרמים בבאר שבע. היינו שם שנה, אחרי זה עברנו למבשרת ציון שם נשארנו 4 חודשים-חצי שנה.

אחרי זה רכשנו דירה בראשון לציון, אנחנו מתגוררים פה עד היום. 

 

למה בחרתם לעלות לישראל?

תמיד רצינו לעלות, זה היה רק עניין של זמן. זה היה החלום. אנחנו יהודים וידענו שזה המקום שלנו, אנחנו תמיד היינו מאד ציוניים. סבתא שלי, לפני שהיא נפטרה אמרה לאמא שלי ''אני יודעת שאני הולכת להיקבר בכפר הזה, אבל אתם עוד תזכו להגיע לארץ ישראל''. אז זה תמיד היה חשוב בשבילנו.

 

איך הייתה ההתאקלמות בארץ? 

בגלל שהייתי קטנה לא הייתי באולפן, ישר אחרי שעלינו שמו אותי בבית ספר ישראלי. הייתה מורה חיילת שעזרה לי. היא הייתה מוציאה אותי מהשיעורים ולימדה אותי לקרוא ולכתוב. בגלל שהייתי קטנה, הקליטה שלי הייתה נורא טובה אז למדתי מהר עברית. 

 

האם כשהגעתם לארץ היה תיאום בין מה שחשבתם שיהיה למה שראיתם בפועל?

היו המון ציפיות והייתה גם אכזבה גדולה. תמיד שמענו על בית המקדש, חשבנו שהמשיח מחכה בארץ. אז (באתיופיה) זה היה נראה לנו נורא מציאותי אבל כשהגענו הבנו שזה לא בדיוק ככה. למרות כל האכזבה לא היה רגע שאמרנו שנחזור לאתיופיה. אנחנו פה כדי להישאר.

 

האם את מרוצה כיום בארץ? יש יתרונות או קשיים מסוימים?

אני מרוצה שאני בארץ, זה היה ממש חלום שהתגשם. אחת הבעיות הבולטות לדעתי זאת הבעיה של השפה, ההורים שלי נורא מתקשים עם העברית. אני ועוד הרבה כל כך השתלבנו בחברה הישראלית ובגלל זה שכחנו איך לתקשר עם המשפחה הגרעינית שלנו. נוצר איזשהו נתק בין ההורים והילדים בעקבות זה.

אמבט

תוכלי לספר לי קצת על עצמך

שמי אמבט, בת 50. נשואה ואמא ל5 ילדים. עליתי לארץ בשנת 1992 עליתי עם בעלי ועם ילד אחד.

 

איך הייתה הילדות שלך באתיופיה?

הילדות שלי הייתה נורא כיפית, אני זוכרת רק דברים טובים, חוויות טובות. היו לי 2 הורים והיינו 10 אחים בבית. גדלנו בכפר קטן שנקרא קווארה. הייתה חלוקת תפקידים מאד ברורה: התפקיד של הבנים היה לרעות צאן, לשמור על הכבשים ולהביא אוכל הביתה. לנשים היה תפקיד לעזור לאמא במטלות הבית, להכין אוכל, להביא מים. אמנם זה היה מתיש אבל ככה חיינו, כל אחד עזר. היו לנו חיים נורא פשוטים ומשפחתיים, שרדנו את היום. לא היו צרות.

 

איך עליתם לארץ? מה היה התהליך?

זה היה תהליך נורא קשה. הלכנו ברגל 7 ימים, ביום ובלילה, לא היה לנו אוכל רק מים. הילד שלי היה בן שנה, סחבתי אותו על הגב. בנוסף הייתי בהריון. זה היה מסע מתיש ומפרך. הלכנו מהכפר שלנו עד לאדיס אבבה. חלק אבדו בדרך, חלק מתו. חווינו מלא קשיים. מי שזכה להגיע הרוויח.

 

למה בחרתם לעלות לישראל?

כי באתיופיה הרוב הם נוצרים, יש מוסלמים. רצינו להגיע לארץ רק של יהודים, לראות את ירושלים. רצינו לגור איפה שנרגיש שייכים.

 

איך הייתה ההתאקלמות בארץ? 

היא הייתה מאוד קשה. היה מאוד מבלבל. הגענו לארץ שונה עם תרבות ושפה משלה. היו לנו נורא קשה להשתלב בחברה אבל הצלחנו בסוף.

איך שבאנו לארץ שמו אותנו בקרוונים והתחילו ללמד אותנו דברים ממש מא' עד ת'. דברים שנראים נורא פשוטים כמו להדליק את הגז ולפתוח מקרר. לנו לא היה את הדברים האלה. הראו לנו מזה מקלחת, סבון, משחת שיניים. הדברים הכי קטנים. במרכז קליטה לימדו אותנו עברית, לימדו אותנו מילים בסיסיות כמו תודה, שלום, אני צריך עזרה... צברנו המון ידע. 




 

האם את מרוצה כיום בארץ? יש יתרונות או קשיים מסוימים?

בגדול אני כן מרוצה. בכל מקום שהייתי בו עזרו לי מאוד, הסבירו לי דברים. גם כשלא הבנתי דברים שהסבירו לי בעברית דאגו לי לנציגה שדוברת אמהרית שתתרגם לי. קיבלו אותי בברכה.

ילדתי בארץ עוד 4 ילדים שנכנסו למסגרות: פתאום יש גנים, יש בתי ספר, מלמדים אותם מה זה חגים, מה זו אהבת ארץ ישראל. זה עשה לי טוב. מה שאני לא למדתי ומה שאני לא ידעתי ונתנו לילדים שלי, מבחינתי עשיתי את שלי. יש להם השכלה, אני יודעת שהם יוצאים לחיים קצת יותר טובים ממה שהיו לי.

אני עובדת קיום כמנקה בבית חולים. זה כיף שיש לך הכנסה, שאת עושה עם עצמך משהו, שיש לך מה לעשות עם הכסף שאת מרוויחה, שיש לך קורת גג. זה לא מובן מאליו.

הקושי העיקרי פה בארץ זה היה מבחינה כלכלית, היה מאוד קשה לגדל 5 ילדים. היו ימים פחות טובים, היו ימים טובים יותר. אבל על הכל אומרים ברוך השם ותודה. כיום אני באמת מאושרת ושמחה שעליתי לארץ ושקיבלתי את היחס הטוב והחם הזה, כל יום אני מודה לאלוקים.

אזון

ספרי לי על עצמך

שמי אזון בת 26, עליתי לפני 10 שנים ב2010. עשיתי שירות לאומי בבית ספר לחינוך מיוחד, סיימתי השנה את התואר שלי, תואר בחינוך רגיל וחינוך מיוחד. כרגע אני גננת ואמא לילד אחד חמוד. אני גרה באור יהודה. יש לי ארבעה אחים- שתי אחיות סטודנטיות, אחות חיילת ואח שלומד בכיתה י'. 

 

את יכולה לספר לי על העלייה ארצה? מה היה התהליך שעברת? 

חיינו בכפר בשם אלפא, משם עברנו לגונדר שם חיינו חמש שנים בהמתנה לעלות לארץ אחרי חמש שנים עברנו לאדיס אבבה לשלושה וחצי שבועות ואז עלינו לארץ. החיים שלנו שם היו טובים.

כשעלינו לישראל היינו שנה וחצי במרכז קליטה ולאחר מכן קנינו בית בראשון לציון. 

סבתא שלי עדיין באתיופיה וגם חלק מהדודים שלי, הם מחכים לעלות לארץ. אנחנו מנסים לפרנס את עצמנו וגם אותם שם. 

 

למה בחרתם לעלות לישראל?

אתיופיה זאת לא השייכות שלנו. היינו גרים עם נוצרים ולא יכולנו לשמור את המצוות כמו שצריך. כשהיינו בגונדר, כשהיינו מתפללים היו מקללים אותנו וזורקים עלינו אבנים. תמיד רצינו וחלמנו להגיע לארץ הקודש ולירושלים. וברוך השם הגשמנו את החלום. ואני באמת מקווה ומתפללת שכל האלה שמחכים באתיופיה יעלו.  את יודעת, זו המדינה שלנו. זאת השייכות שלנו, אנחנו יהודים. זה חלום של כולנו שחלק הגשימו וחלק עדיין לא.

 

מה היו הציפיות שלך שעלית לישראל? ומה היה בפועל?

חשבתי שכולם יהודים וכולם דתיים. האמת חשבתי שלא קיים דבר כזה בן אדם שהוא לא שומר שבת וחגים. כשראיתי תמונות וכל הספרים שקראתי כשעדיין היינו בגונדר תמיד חשבתי שכולם אותו דבר ושכולם אוהבים אחד את השני. שמעתי על בית המקדש, שזה מקום מאד קדוש ושאנשים באים כדי להקריב קרבנות. החלום שלי זה היה לראות את כל זה במציאות. אבל כשבאתי וראיתי שיש רק קיר, הכותל, ממש התאכזבתי. אישית אני שומרת מצוות, אני הכי דתיה מהבית שלי. התפללנו, חלמנו ונלחמנו. אנשים שבאו לארץ והגשימו כביכול את החלום שכחו את הקב"ה. זאת הייתה אכזבה גדולה שלי, עדיין זה מלווה אותי.

עוד דבר שהיה לי ממש קשה זו הגזענות שאנחנו חווים כרגע, כל האפליות האלה בין אם זה בלימודים או לא משנה באיזה מקום. כל השוטרים שרוצחים אנשים שלנו. כל החילוקי דעות בגלל הצבע עור שלנו, כואב לי הלב.

 

דיברת על הגזענות שאת חווה כרגע,  זאת אומרת שפעם זה היה דבר שפחות הרגשת?

פעם לא הייתי מתעניינת בתקשורת, לא ידעתי ממש מה קורה. עכשיו אני קוראת, צופה בחדשות, ואני מבינה שיש המון גזענות. יכול להיות שפעם זה היה קיים אבל לא הייתי מודעת.

 

דיברת על האכזבות שהיו לך. האם היו דברים שכן אהבת בארץ?

בטח, היו גם וגם. בזמן התאקלמות שלנו היו אנשים שכן עזרו לנו, כן תמכו. כשהיו לנו קשיים למשל בשפה העברית אז היו כאלה שעזרו. הם היו מדריכים אותנו ואת ההורים שלנו, היו מתרגמים להם. 

ספרי לי על עצמך

קוראים לי לאה, אני בת 22 וגרה בקריית מלאכי.

 

תוכלי לספר לי על הילדות שלך באתיופיה

נולדתי באתיופיה, גרנו בעיר בגונדר. היה לנו שם מאד טוב, גם מבחינה מקצועית. עליתי לארץ בגיל שנתיים אז אני לא ממש זוכרת משהו מהילדות.

 

איך עליתם לארץ? מה היה התהליך?

התהליך היה מאד פשוט: אמא שלי הגישה טפסים ועלינו במטוס בשנת 1999. העלייה שלנו קרתה לאחר כל העליות המסיביות (שנות ה-80 וה-90). העלייה הייתה די מסודרת, הגענו למרכז קליטה והיה ממש טוב. 

 

למה בחרתם לעלות לישראל?

 בחרנו לעלות מכמה סיבות: מסיבות ציוניות, להמון אנשים לא היה בכלל אישור עליה בגלל כל מיני סיבות של הממשלה. אמא שלי החליטה לנצל את האישור העלייה שהיה לנו ולעלות. אמא שלי רצתה להתאחד עם המשפחה שלה שכבר כולם גרו בארץ בערך עשר שנים לפני שעלינו. המשפחה שלי היו ממש האחרונים שנשארו באתיופיה. בתי הכנסת היו ריקים, היה ממש קשה להישאר שם היהודים היחידים. 

 

איך הייתה ההתאקלמות בישראל? 

היא היתה מאד קשה. למדתי עברית מאד מאוחר. כשאתה גדל בבית של עולים חדשים וזה שאתה עלית בגיל מוקדם לא יתרון כי דיברו איתנו אמהרית. בנוסף אתה גדל באולפן במרכז קליטה שזה מקום שיש בו הרבה אנשים מאותו מוצא שלך אז התרבות נשארה אותו דבר כמו שהייתה באתיופיה. גם מבחינת הגזענות והדעות הקדומות היה קשה. חשבנו שזה יהיה מקום טוב ושהכל פה באמת מושלם. שכל עם ישראל מאוחדים, ארץ זבת חלב ודבש. אז כששמעו הערה גזענית או תחושת אפליה זה היה מאד מאכזב.

 

האם את מרוצה כיום בארץ? יש יתרונות או קשיים מסוימים?

אני כיום מאד מרוצה שאני גרה בישראל, אבל מה שקשה לי איתו זו נקודת פתיחה שלי לעומת אנשים אחרים. נכון שיש אפליה מתקנת והמון מאמצים שלא נרגיש אפליה אבל זה עדיין לא עוזר. למשל אם עוזרים לי להתקבל ללימודים מסוימים ושבלימודים עצמם יהיה לי מרצה גזען. או במיונים לצבא אני אצליח להתקבל לתפקיד מסויים כי עבדתי ממש קשה אבל המפקדת תהיה גזענית. 

אני מרגישה שלעולים חדשים עוזרים יותר למשל למצוא דירה להשכיר אבל אין הרבה אנשים שמוכנים להשכיר דירה לאתיופים באזור המרכז. זה לא קל בכלל.

זה גם לא היה לי קל מבחינת ייצוג הקהילה שלנו. כילדה קטנה לא ראיתי יותר מדי אנשים עם צבע עור כמו שלי בטלוויזיה, אותו דבר כשמדובר בשלטי חוצות, פוליטיקאים, שוטרים וכולי. 

למשל באתיופיה זה לא היה דבר שסבלנו ממנו בכלל. זה קשה לעבור מלהיות מיעוט אחד כיהודים בארץ נוכרייה ללהיות מיעוט אחר בארץ שלנו. 

חוץ מזה נראה לי שאנחנו הולכים לכיוון טוב. והכל זה עניין של חינוך. 

.

..

לאה

וודג' עלה ב-1991 בגיל 3Artist Name
00:00 / 15:38
סיפור העלייה של עלמוורק שעלתה בגיל 12 ליArtist Name
00:00 / 11:13
סיפורי עלייה - נ חלק 3Artist Name
00:00 / 21:27
סיפורי עלייה - נ חלק 4Artist Name
00:00 / 05:51
סיפורי עלייה - נ חלק 2Artist Name
00:00 / 25:59
סיפורי עלייה - נ חלק 1Artist Name
00:00 / 08:26

בני שמאי

מראיין: בני תודה רבה שהסכמת להתראיין ולקחת חלק, אשאל אותך הרבה שאלות, אשמח לשמוע ממך כל מה שתרגיש נוח ונכון לספר. אז, נתחיל. תספר לי על הילדות שלך? 

 

מרואיין: גדלתי באתיפיה באזור טגראי שנקרא "שרי", עיר קטנה, כשהייית בן שנתיים אמי נפטרה, אחרי שנתיים סבתא נפטרה. היינו 8 אחים. גם  אבא שלי הלך לאמא שלו אחרי שאמא שלי נפטרה. אז היינו 8 אחים אצל אחותי הבכורה. היא הייתה עם תינוקת היה לה מאוד קשה לקחת את כולנו ולכן חילקו אותנו בין הדודים.

 

אותי לקחו לגונדר, לדודה שלי. זה היה הליכה של כמה ימים, אחותי ו3 ילדים קטנים, תדמייני תינוקת על הגב ואני על הצוואר ואת אח שלי הגדול היא תפסה ביד. הלכנו ברגל, זה היה כפר צמוד לגונדר. היה לי קשה לעזוב את הקהילה שלי, כי זה מה שהכרתיב תור ילד. אבל הגעתי לקהילה יהודית אחרת אז המנהגים היו אותו הדבר. היה לי קשה להסתגל בעיקר בגלל כל מה שעברתי כילד וגם בגלל שהשפה שם הייתה שונה. לדמית ממה שממעתי. איפה שנולדתי דיברו טיגרית ובכפר של דודה שלי דיברו אמרהית אמהרית.

 

בגיל 8-9 התחלתי לשמור על הצאן, אהבתי את זה, זה התחביב שלהם, זה התפקיד או לחרוש או לצאן, מה שאתה מקבל אתה לוקח אתה לא בוחר, אל תשאל שאלות. הייתי עוזר לבעל של דודה שלי. ואז אחרי כמה שנים התחיל הסיפור של העליה.

 

מראיין: בגיל הזה אתה מבין שאתה בעצם חלק מקהילה יהודית?

 

מרואיין: אני ידעתי שאנחנו יהודים ושיש לנו מנהגים אחרים. אני זוכר שילדים נוצרים היו מסתובבים איתנוב מהלך היום ורועים את הצאן כמונו ובסוף היום היו מריבות, השפלות, קללות, איומים. הם היו קוריאם לנו "דיראתם"- יש לכם זנב- אתם זאבים- אתם אוכלים בני אדם. ידעתי כבר כילד שיש שנאה מאבות אבותינו.

 

מראיין: אני אשמח שתספר לי על המחשבות שלך על העליה לישראל כילד? מה ציפית? מה קיווית? ממה חששת?

 

מרואיין: תשמעי, הייתי ילד, אני לא הבנתי על מה מדברים, זה היה נשמע דמיון. אני זוכר את הקסים בכל מיני טקסים וחגים מדברים על ירושלים, אבל זה היה כמו חלום רחוק. הם היו אומרים נעלה למדינה שלנו והילדים היו צוחקים, לא האמנתי לזה בתור ילד... חשבתי שמדברים סתם. כשהייתי בן 12 שמענו שבאזור טגראי יהודים התחילו לעלות לישראל, בינהם גם אחים שלי. היה קשר בין הקהילות, שמעו כל הזמן דברים אחד על השני. אני זוכר שאנשים התכוננו לעלות לישראל, התחילו למכור רכוש, כבשים, עדרים. אחרי זמן קצר יחסית הגיעו מורי דרך נוצרים שהגיעו עם תלבשות מיוחדת ורובים ובאו אלינו ואמרו אתם צריכים לצאת, להיות במחנה ריכוז. אמרתי מה? למה? אני זוכר שהבנתי שאנחנו פשוט צריכים ללכת לאיפה שהם אומרים. פתאום, ככה, השאירו את העדרים, את הבתים, ברגע שאמרו לאנשים בואו- הם באו. הייתה כזאת אמונה גדולה שעכשיו עולים לישראל.

אספו אותנו לכפר שקוראים לאוזווה, 3000 איש מכל מיני כפרים, כולם יהודים כמובן. הקייסים אמרו לנו כל הזמן בהתרגשות הנה מילת ה' הגיעה. הגיע ראש העיר הנוצרי של אוזווה- שהיה מקורב ליהודים. הוא שמע שהממשלה מפזרת אנשים בכפרים בחזרה. אז ראש העיר כינס את כל מורי הדרך ואמר להם- או שיחזירו אותם לכפרים או שהם ייכנסו לכלא, הוא אמר למורי דרך שמחר אנחנו צריכים לצאת לדרך אם אתם רוצים להציל אותם.

ובאמת יצאנו למחרת בלילה, כל אחד הסתדר עם הרכשו שהיה לו, אם יש לך חמור- הוא לוקח משקל אם יש לך סוס- שמים את האנשים- מבוגרים ותינוקות. בראש שלי זה היה נראה כמו יציאת מצרים. יצאנו 300 איש, לקחו אותנו לאזור רחוק לאזור שקוראים לו "רוגרה",  המורי דרך היו מפוזרים, חלק מקדימה חלק באמצע חלק מאחורה- שומרים עלינו. הלכנו כל הלילה- סיימנו את המישור של רוגרה ואז הייתה ירידה לנהר- ואז תפסו אותנו אנשים- איימו עלינו שכל מי שיש לו כסף ונשק שיביא להם- אני זוכר בלילה הזה היה רעש, ילדים בוכים, מבוגרים מתלוננים עד שהמורי דרך אומרים לנו להיות בשקט ובסוף מצליחים להבריח אותם. היינו עדיין כל הקהילה שלנו, כולם עוזרים אחד לשני, מי שהיה לו אוכל התחיל לבשל ולחלק למשפחה. 

יום רביעי המשכנו אחרי ארוחת בוקר, עשינו הפסקה בממהלך הימים במקום עם צל והלכנו בלילות בגלל החום. הגענו לפרדס שאת לא יכולה לראות כלום, את לא רואה את האדמה, היה חושך כי היה לילה, התחלנו ללכת ככה, התחילו לירות בנו ולהפחיד אותנו, להרביץ לנו- הרבה נפגעו. לקחו לנו אוכל, כסף, שדדו אותנו. אני זוכר שחשבנו שאולי המורי דרך חברים שלהם כי כשזה היה קורה המורי דרך היו נעלמים.

 

מראיין: וואוו, מה אתה עושה בתור ילד בזמן היריות? אתה מפחד?

 

מרואיין: מאוד מפחד, שכבנו עם דודה שלי על הרצפה עד שהכל יעבור, אבל ברגע שהכל עובר- ישר ממשיכים ללכת, עוד פעם הגענו לאיזה מקום עם צל עשינו הפסקה היום. בלילה- הולכים ביום- נחים. ביום יש גם חום וגם סכנות. אחרי תקופה, המורי דרך לקחו אותנו לאזור שלהם כי  אמרו שהולך להיות חורף קשה- אז במשך חודש-חודשיים היינו אצלם. באמת היה חורף קשה מאוד.  

 

מראיין: ואיך הייתה התקופה אצלם?

 

מרואיין: אצלם היה בסדר, כל הזמן חיכינו להתקדם, חיכינו להגיע. עבר החורף וחזרנו ללכת ועוד פעם תפסו אותנו לקחו כסף, מכות, שברו ידיים ורגליים, הרביצו באכזריות. המסע התחיל להיות יותר קשה גם פיסית וגם התחיל להיגמר האוכל. אני זוכר שבשבת היינו עוצרים עד שהיא יצאה וגם ידעו שלא מבשלים, אפילו שאתה רעב, לא מדליקים אש בשבת. כל הזמן אמרו לי יש הקב"ה איתנו אז לא נמות מרעב, מקסימום נדאג אחד לשני. הקייסים אמרו שאסור להדליק אז עשינו כמובן מה שהם אומרים. 

 

הגענו לגבול עם סודן ואז המורי דרך אמרו לנו שהםרוצים לפרוט את הכסף שלנו- לעשות צ'יינג' בין כסף של אתיופיה לסודן, אנשים  האמינו להם אז הוציאו כסף מכל המחבואים, מהשיער, מהצמות, מהאפרו, מהנעליים, ככה ראו למי יש כסף למי לא. בצאת שבת- לפי הכוכבים (3 כוכבים ויותר) התחלנו ללכת וביום ראשון בבוקר הגענו לים גדול של סודן בגבול בין סודן לאתיופיה. כבר גמרנו את האוכל, המים, לא היה כלום, הזקנים נפלו, הילדים נפלו, אנשים פשוט מתו. לקחו אותם ואת יודעת, מי יקבור אותם? איך נחפור? אין זמן, אין כוח פיזי, אין כלים, גררו אותם ושמו אותם בצד, היינו חייבים להמשיך. זה גורם לי לבכות, אני נזכר בזה עושה לי צער כל כך גדול. זה קשה לי לומר את זה , אבל פשוט גררו אותם לצדדים, שמו אבנים והמשיכו ללכת. הבן דודה של איבד 5 נפשות, גם את אשתו וגם ארבעה ילדים מתו שם והוא הגיע בסוף לארץ (בוכה).

 

מראיין: זה נשמע ממש קשה וכאב, איזה מסירות נפש בשביל העלייה. 

 

מרואיין: זה באמת היה קשה, המון המון אנשים נהרגו. עברנו את הים הגדול, אנשים היו צמאים ואנחנו רצנו לשוטרים הסודנים הם היו אנשים טובים. ישר שאלנו איפה יש מים? סימנו לנו להמשיך,  הלכנו להביא מים כל אחד בכלי שיש לו וחזרנו למבוגרים שלא יכלו להתקדם. מישהו שתה, מישהו אכל, מישהו מת כל אחד והגורל שלו. הסודנים תפסו את האנשים אמרו להם לא לשתות בבת אחת כי הם ימותו מכל המים. יש אנשים שנפלו ומתו מהמים, אני זוכר איך שהם שתו שתו, נכנסו כמו פרות לתוך המים, שתו שתו שתו. אספו אותנו באיזה מקום שיש צל הסודנים ממש הרימו את האנישם מהמים והוציאו אותם. התרכזנו באיזה מקום, סודנים התחילו לשאול שאלות, מאיפה באנו? לאן אנחנו הולכים? מה זה כל הכמות של האנשים? היינו יותר מאלפיים אנשים! והם הסבירו להם שיש בצורת באתיופיה אז באנו לעבוד, ידענו שאסור להגיד יהודים שלא ירצחו אותנו. הביאו אוטובוסים של סודנים- אוטובוס פתוח עם גדר מסביב, נקרא "לורי" שם. לקחו אותנו לתוך סודן, נתנו לנו בתים עם קשים והתחלנו לעבוד. אבל כשהגענו לשם אחרי כל ההליכה אנשים כבר לא יכלו לתפקד, התחילו לשלשל, התחילו למות ממחלות בבטן. היינו באוהלים, הגיעו כל מיני טיגראיים שגם עזרו לנו, הם היו עשירים- הם הביאו לנו מים, אוכל וחלב. באיתיופיה היה אסור לאכול בבית של נוצרי- ושם כמובן אכלנו, אבל לא בשר, רק חלב. אתה אומר להם "אני לא יהודי", אבל מצד שני אתה לא אוכל אצלם בשר, רק חלב אז הם חושדים בך. היו ברזים עם מים שהיה מהם תמיד תור ממש ארוך, כל אחד מחפש כלי. הסודנים עשו לעצמם אוכל טוב, וכל האוכל שלא היה טוב, התייבש, ישן- הביאו לנו. אני זוכר שלא היה לזה טעם של אוכל וגם זה הוסיף מחלות בטן, אנשים היו חולים. 25 איש מתים ביום אחד. היום הכי קשה בכל המסע הזה, (בוכה) מתו 30 אנשים וכולם  בוכים. קייסים היו כל יום אומרים כמה אנשים מתו אם היו 23,24, היינו אומרים ברוך ה'. אף אחד לא קבר אותם. זה הכי כואב לי, אין כוח לאנשים, אין מספיק אבנים, אין כלים, אין אדמה לחפור. רק שמים אותם מאחוריי גבעה. בן דוד שלי היה חייל ולמד בצבא רפואה אז שהגענו לסודן קיבלו אותו להיות רופא בבית חולים, הוא עזר לכמה שיותר אנשים מהקהילה, הביא דברים מבית חולים, אבל לא הצליח לעזור לכולם הוא היה אחד.

 

מראיין: כמה אבידות ספגתם בשביל לעלות, זה לא נתפס... מה קורה בשלב הזה מבחינת העליה לישראל? אתה כילד מבין מה קורה?

 

מרואיין: המבוגרים אז דיברו שמדינת ישראל יודעת שיהודי אתיופיה נכנסו לסודן והם ידאגו לנו. היום אני יודע שלקח זמן והיו כל מיני דיונים אז בישראל וגם הייתה גזענות, גולדה מאיר אמרה: "אלו לא יהודים עדיף להביא כלבים של רוסיה מאשר להביא את האנשים האלה מאתיופיה". היא אמרה בפירוש בכנסת שאין יהודי שחור ואנחנו סתם מנסים לעלות. כשהיינו באתיופיה הסתבבו לפעמים כל מיני אנשים לבנים-לא הבנתי מה זה האנשים האלה??? הם גם היו אנשים עשירים שנתנו כסף לעניים, לא ידעו מי אלה. אלו היו אנשים ששלחו אוכל וכסף מישראל דרך הצלב האדום לאתיופיה. 

 

מראיין: כמה זמן עבר, בן כמה אתה באותו שלב?

 

מרואיין: הייתי אז בן 13, אצלנו בגיל 13 בבר מצווה מזמינים קייסים לבית, מכינים דאבו, שוחטים תרנגולת. הקייס נותן ברכה ואישור שהילד יכול לדאוג עכשיו להורים. הגעת לגיל מצוות אתה יכול לדאוג להורים שלך- זהו, ככה פשוט, לא כמו היום בישראל. שם עם כל המצב לא עשו לי טקס, בואי נחוזר לעלייה.

 

מראיין: מעולה.

 

מרואיין: תשמעי, הסודנים לא רצו לשחרר אותנו, ישראל הציעה להם עסקה אבל זה לא עבד. אני זוכר שכל מיני ישראלים הגיעו התחילו להסתובב בין האנשים ובין הבתי חולים- לספור כמה יש בכל משפחה ולפי זה נתנו כסף, כל אחד בשכונה אחרת. הם היו באים בלילות ומחלקים כסף לפי נפשות. קראו לכל היהודים האתיופים להתאסף בשביל לחלק לנו כבד- לא מבושל, למה שנאכל? אחרי כל הרעב הזה? אבל באו ישראלים ואמרו לנו שזה טוב, זה בשביל הבריאות שלנו. הכנסו אותו במים פושרים, שיהיה צבע מלמעלה וככה נתנו לנו לאכול- כי זה עושה טוב לדם, הישראלים עשו את זה בשביל שיהיה לנו דם. הצלב האדום התחיל לשחוט פרות-5-6 פרות ביום. שיבואו כולם וכל אחד ייקח למשפחה שלו בשר. אמרו לי ללכת לבדוק ולראות- הלכתי לראות מחוץ לגדר- שאלו כמה אנחנו ולפי זה נתנו לנו. חזרתי ואמרתי להם איך זה עובד, הלכתי לשם שוב עם בן דוד שלי, כי דודה שלי לא רצתה שניקח את הבשר בגלל הכשרות. אבל בן דוד שלי ניסה לשכנע אותם שעדיך לקחת כדי לא למות, זה לא עבד. ואז דאגו לזה שיהיה שם אתיופי שוחט, שיודע מה הוא עושה ורק אז לקחנו משם בשר. בן דודה שלי התחיל להביא בשר קבוע, כולנו היינו חולים. אני הייתי חולה במיוחד, דודה שלי הייתה מטפלת בי כל הזמן כמו שהיא הבטיחה לאחותי. אשים היו אומרים לה עזבי אותו הוא ימות, הוא לא יחזיק מעמד, היא לא וויתרה. ואז שמענו שכבר מגיעים מטוסים לסודן, שחלק מהאנשים כבר עלו. אז כל הקהילה המשיכה לכפר שממנו יצאו המטוסים ורק אני ודודה שלי נשארנו שם כי הייית במצב ממש קשה, זה נס שאני חי. דודה שלי רצתה שאתחזק, באמ המצב שלי השתפר עם הזמן. הם בנתיים חיכו שם בתור לעלייה. אחרי כמה זמן הרגשתי טוב יותר ודודה שלי ואני הצטרפנו אליהם, הם לא האמינו שראו אותי. הגענו לשם וממש מהר עלינו על מטוס.

 

מראיין: מה אתה זוכר מהמטוס?

 

מרואיין: אני זוכר שהייתה הרבה התרגושת, אנשים היו מאוד עייפים כבר לא האמינו שזה יקרה והנה זה קורה. כל מה שה' הבטיח מתגשם.

 

מראיין: תספר לי על ההגעה לארץ, מי קיבל אתכם? איך הרגשת?

 

מרואיין: הגענו ועשו לנו קבלת פנים ממש יפה, היינו במלון באשקלון. אני זוכר שלא הבנו מה קורה, מה זה האוכל הזה? מה זה החדר הזה? מה זה המים באסלה? איפה עושים שירותים? היה איתנו מישהו שהסביר לנו אבל אני זוכר שלקח לנו הרבה זמן להתרגל.

 

מראיין: ברור! כל החיים הכרתם משהו אחר!

 

מרואיין: ממש ככה, אנשים הלכו לעושת שירותים בחוץ, כי היה ממש קשה פתאום לעשות אחרת. אני זוכר ששנו אבנים בכיור ובאסלה (צוחק). אחר כך העבירו אותנו למרכז קליטה בבאר שבע. גם שם אני זוכר שהיה לנו מדריך צמוד שהסביר לנו הכל. אני שוב חזרה לי המחלה בבטן, בהתחלה לקחו אותי לבית חולים אבל בגלל שדודה שלי לא יכלה להישאר איתי שם היא ביקהש שיטפלו בי במרכז קליטה ובאמת הגיעו רופאים ואנשים לשם. דודה שלי הייתה יוצאת בבוקר לאולפן והייתי נשאר עם דוד שלי, זה היה קשה כי היו לנו יחסים לא טובין. הרופאים ביקשו שישאירו את החלונות בבית פתוחים והוא כל הזמן היה סוגר לי את החלון. אני לא יודע למה הוא התנהג ככה אבל ברוך ה' נרפאתי שוב.

 

מראיין: איך החיים במרכז קליטה? לאן אתה ממשיך משם?

 

מרואיין: היה צפוף והכל היה חדש אבל בגלל שהייתי חולה אני לא כל כך זוכר, ברגע שהרגשתי טוב יצאתי לפנימייה בשכונת יד אליהו בתל אביב. זה היה פנימייה של איש ממש מיוחד שדאג לנו ובאמת עשה לנו מקום כמו בית, למדנו עברית והיה לנו ממש בית ספר. ואז באותם ימים הסתובב איזה רב שאמר שאנחנו צריכים להתגייר, הביאו אותו לפנימייה ורצינו כל הנערים להרביץ לו. אני זוכר שהוא הגיע לחדר אוכל ותכננו ברגע שהוא מסיים לדבר כולם לתקוף אותו. הוא הגיע לדבר, אמר את הדברב תורה אוז התחיל בלאגן בחדר אוכל. הרב הזה נסע אבל אנחנו כבר איבדנו אמון בפנימייה, מי אתם שתגידו לנו שאנחנו לא יהודים?? אחרי כל מה שעברנו? אז הלכתי למישהו בסוכנות אמרתי לו שאני רוצה לעבור ועברתי לפנימיית כפר הרא"ה. סיימתי את הישיבה התיכונית התגייסתי לשריון להיות לוחם. אחרי השחרור הגעתי לבאר שבע. ניסיתי למצוא כל מיני עבודות, פגשתי את הדסה היינו כבר ביחד והתחלתי ללמוד חינוך במכללת קיי חלמתי להיות מורה. נתחתנו ונולד לנו ילד ראשון ואז עזבתי את הלימודים בשנה השלישית כי הייתי חייב לפרנס את הבית. מאז אני נלחם עדיין לפרנס את הבית.

 

מראיין: אתה מרגיש שהיה קשה להשתלב בתעסוקה?

 

מרואיין: בתעסוקה, בהכל, חוץ מבהשכלה ששם מאוד אהבו אותי במכללה ורצו שאני אצליח. אבל הגזענות קיימת כאן בארץ. תשמעי אני עשיתי הרבה הכשרות וקורסים ואני עושה כל מה אני יכול כדי לעבוד ולהביא פרנסה הביתה, אני גם עדיין סובל מהבטן שלי, יש לי עדיין כל מיני קשיים פיזיים. אני יכול להגיד לך שמהממסד החרדי הרגשתי הכי הרבה גזענות, אני עשיתי את כל המבחנים של משגיח כשרות, למדתי כמה שנים בשביל זה. אבל עד היום לא מצאו לי מקום מסודר להיות משגיח. זה קשה שאתה מתחיל כאן הכל מאפס ושיש הרבה פחד ושנאה מהבע השונה והתרבות השונה. אבל ה' עוזר לנו כל המזן ויש כאן גם הרבה אנשים טובין. אנחנו גם עדיין בקשר כל המשפחה והקהילה. הילדים שלנו כבר יגיעו למקום אחר בעזרת ה', הם כולם למדו ועושים צבא, הם יצליחו בעזרת ה' לשנות את המצב.

 

מראיין: מה היית רוצה להגיד או ללמד  את חברה הישראלית?

 

מרואיין: קודם כל שיכירו את הסיפור עלייה, את הדרך שעברנו דרך סודן, שיבינו שאנחנו אחים. כולנו אחים שמחוברים אחד לשני, אנחנו צריכים להפסיק להילחם אחד בשני, כולנו אחד. צריך להוציא את השנאה והתחרות והגזענות. להילחם בזה, להביא רק אהבה ועזרה אחד לשני. רק אם ניהיה מחוברים המצב יוכל להשתנות ותוכל להגיע גאולה אמיתית לישראל. תשמעי, אני הייתי ילד כשעליתי אני עשיתי מה שהקהילה שלי עשתה, אבל כל כך הרבה אנשים נהרגו ומסרו את הנפש שלהם בשביל להגיע לכאן. אם אנחנו בסופו של דבר לא מחוברים כאן. אז לא עשינו בזה שום דבר.... צריך כאן להביא את הגאולה ושבעזרת ה' כל מי שנשאר שם יעלה גם לארץ ישראל.

 

מראיין: בני, שירבו כמוך בישראל. אמרת דברים כל כך חזקים ונכונים, אני ממש מודה לך על הזמן ועל הסיפור האישי שלימד אותי המון.

 

מרואיין: תודה לך, אשמח לקבל את הראיון.

 

מראיין: בטח, אשלח לך.

אשטה

מראיין: קודם כל, תודה רבה רבה שהסכמת להתראיין זה ממש לא מובן מאליו, אשמח לשאול אותך על סיפור העליה שלך ועל החיים כאן בישראל תעני כמובן רק על מה שמרגיש לך בנוח.

מרואיין: אין בעיה.

 

מראיין: אז באיזה גיל עלית? מה את זוכרת מהעלייה?

מרואיין: החיים שלי התחילו בישראל כי עליתי בגיל 5, אז אני שמעתי מההורים שלי על המסע שלהם דרך סודן אבל אני לא זוכרת שום דבר משם, אני זוכרת את החיים בישראל עצמה.

 

מראיין: תרצי לספר לי על זכרונות מהסיפורים של ההורים?

מרואיין: תשמעי, הם לא היו מספרים הרבה, אני לא יודעת ממש לפרטי פרטים. אני יודעת שהיה מסע מאוד קשה ושהרבה מאוד אנשים מתו בדרך. אני יודעת שאבא שלי איבד כמעט את כל האחים שלו ושהם חיו בכפר באזור טיגראי. אבא שלי בפסח היה מספר שגם הם כמו ביציאת מצרים עלו ברגל דרך סודן וה' עשה להם הרבה ניסים עד שהצליחו להגיע לארץ ישראל. אני יודעת שהגענו למרכז קליטה בבאר שבע ומשם עברנו לנתיבות, כל המשפחה המורחבת שלנו עברה לנתיבות והרבה אנשים מהכפר שלנו שם נשארו ביחד בנתיבות באותם שכונות. ההורים שלי לא הלכו לאולפן, הם אל יודעים עברית בכלל, רק קצת מילים בסיסיות ועוד מילים משפת הקודש. אבל האחים הגדולים שלי הלכו לאולפן והתחילו לעבוד בכל מיני עבודות.

 

מראיין: את יודעת אם ההורים שלך בכלל לא הגיעו לאולפן? 

מרואיין: הם הגיעו כבר מבוגרים וגם המסע הפיזי היה להם קשה וכל התרבות השונה כאן, החיים בעיר, האוכל, הכל היה להם מאוד שונה אז אני חושבת שהיה להם נוח להישאר בשפה שלהם. היום רק אמא שלי איתי אבא שלי נפטר לפני כמה שנים אבל אני מדברת איתה עד היום באמרהית- בטיגרית אם את יודעת מה זה. 

 

מרואיין: את בעצם הלכת לגן ישר כשהגעתם?

מרואיין: יש לי מעט זכרונות מהכפר שחיינו בו, איך הבית היה נראה איפה היה הנהר עם המים. אחר כך הזכרונות שלי הם כבר מישראל. אני זוכרת שהגענו למרכז קליטה והיה לי שם גן, אחר כך גם בנתיבות הלכתי לגן שקרוב לבית והיו שם הרבה אנשים מהמשפחה והקהילה. אחר כך בהמשך החיים הייתי במסגרות חינוך בנתיבות.

 

מראיין: איך את חווית את הקהילה היהודית ואת הישנוי שהיא עברה בעליה מאתיופיה לכאן?

מרואיין: אני אומרת לך דברים שאני מבינה היום, כשאני מסתכלת על מה שהיה. אבל זה לא דברים שהבנתי כשהייתי ילדה. אני חושבת שהיו הרבה שינויים בקהילה. החיים בכפרים בקהילות היו חיים פשוטים וברורים. מה שהקייסים אמרו כולם כיבדו וקיבלו, קיבלו גם את מהבוגרים. אבל כאן בארץ הדברים השתנו. בסוף כדי להשתלב וללמוד ולעבוד ולהצליח לפרנס את המשפחה אתה היית צריך לוותר על אורח החייםש אתה רגיל איתם והקהילה ממש נחלשה. המשפחה היא משהו מאוד מאוד חזק אצלנו אבל אני יודעת שהילדים שלי לא ילכו לקייס להתייעץ איתו על כל מיני דברים. יש גם טקסים שנעלמו, טקסים שהיו עושים בתתפילות על ירושלים, טקס בר מצווה, טקס חתונה, דברים השתנו.

 

מראיין: מה דעתך על השינוי הזה?

מרואיין: תשמעי, זה שינוי מאוד קשה, אמא שלי מצד אחד עוד באתיופיה לא בישראל, מצד שני הם הגשימו חלום בזה שעלו לארץ, הם מבחינתם עשו את מה שהם צריכים לעשות בחיים האלה.

 

מראיין: איך את הרגשת את השינוי הזה? אם בכלל? את כל העליייה וההתשלבות?

מרואיין: אנחנו המצב במדינה שלנו לא ממש טוב. אבל יש לי נכדים וילדים גדולים ובריאים ואני מודה על מה שיש, תראי גם אני וגם האחים והאחיות שלי עוד לא קנינו בית ויש לנו כבר ילדים גדולים. זה החלום שלי להצלציח לקחת משכנתא אבל קודם כל צריך להצליח לסיים את החודש (צוחקת).

 

מראיין: סכימה איתך לגבי המצב הקשה במדינה, מה את חושבת שהיה יכול להיות אחרת?

מרואיין: אני כל כך שמחה שאנחנו כאן בישראל, הילדים שלי לא מבינים מה זה להיוולד כאן, אבל אני יודעת שאני גרה במקום לא טוב לילדים, הבן הבכור שלי בכלא וגם השאר הרבה לא מסתדרים אני רואה יש פה הרבה בלאגן, אני בסוף קמה בבוקר ויוצאת לעבוד עם זקנים כדי שיהיה מה לאכול בבית אבל אני מבינה שהמדינה הביאה אותנו לשכונה לא טובה ומקום לא טוב לילדים. אני חושבת שיכלו לדאוג לנו לנו למקומות טובים יותר לגור. זה הכי חשוב לי לעבור דירה מהשכונה שאנחנו גרים בה. לא טוב הסביבה כאן, הרבה בעיות. אני חושבת שיש גם הרבה גזענות. ההורים שלי היו צריכים להתמודד גם עם זה שמרו להם שהם לא יהודים, לפחות אני והילדים שלי יהודים בלי שאף אחד יגיד לנו להתגייר. אבל עדיין הצבע שלנו משפיע על המצב. אני חושבת שזה מתחיל מול המדינה מול המשטרה.

 

מראיין:מה את מרגישה מול המדינה מול המשטרה?

מרואיין: אני מודה לבורא עולם שיש לנו מדינה יהודית אבל אני חושבת שאנחנו לא מתנהגים טוב אחד לשני. אני חושבת שאין מספיק עזרה מצד המדינה. אני חושבת ששוטרים שונאים אותנו בלי סיבה כל הזמן מחפשים אני רואה כאן בשכונה ובבניין וגם אצלי בבית עשו כל כך הרבה פעמים חיפושים ועל כל כלום, על סתם. בסוף לא היה שום דבר. אבא שלי איבד את כל המשפחה שלו כי שם באתיופיה רדפו אותו, עכשיו כאן ממשיכים לרדוף אותנו אבל זה יהודי מול יהודי זה כואב (בוכה). אבל יהיה בסדר בעזרת ה', אנחנו כבר עייפים אבל הילדים שלנו כן היו בהפגנות והנכדים שלי כבר חיים בעיר אחרת, בראשון לציון, מכירה? במקום טוב יותר. אני כל המזן אורמת לילדים שלי שהם צריכים לדאוג לצאת מכאן ואחר כך הכל יהיה בסדר. לא לשכוח מאיפה הם באו אבל גם אין מה הלישאר כאן בעיר הזאת בשכונה הזאת. בורא עולם יעזור להם, באמת.

מראיין: איזה אמונה חזקה יש לך, זה  מעורר השראה.

מרואיין: זה מה זמחזיק את כולנו כאן וזה מה שהביא את ההורים שלי לכאן ואת הקהילה שלי לכאן וזה לא ישתנה. האמונה שהקב"ה איתנו והוא יגאל אותנו כמו שהביא אותנו מאתיופיה למדינה של יהודים ככה גם כאן הוא יעשה שלום ביננו.

 

מראיין: אמן ואמן!! יש לך לפעמים מחשבות על חזרה לאתיופיה?

מרואיין: חס וחלילה!!!! כמו שבני ישראל יצאו ממצרים ובכו שהיה להם שם טוב? אני הייתי ילדה באתיופיה, אז אני לא זוכרת אם היה טוב או לא היה טוב אבל אני גדלתי וידעתי שאם יש דרך להגיע למדינת ישראל, לירושלים, חייבים להגיע גם אם זה קשה, לא לשאול שאלות, כאן צריך לחיות. אם קשה לך, תמשיך והכל בסוף יהיה בסדר. בעלי יותר מבור ממני והוא מתגעגע לכבשים, לכפר, לריח, לכל מה שהיה לו שם בתור מישהו בן 17. אני לא זוכרת הרבה אז לא מתגעגעת.

 

מראיין: את מתארת אמונה מאוד חזקה שזה המקום והבית, מצד שני, אכלנו עכשיו אינג'רה מעולה ואת מתארת את החיים של בעלך בכפר, יש לכם תרבות מעניינת ורחבה. איך את חושבת שאפשר להשתלב כאן בלי לאבד את התרבות שלכם?

מרואיין: את מתכוונת איך להיות בעצם יהודי אתיופי במדינת ישראל? זה מאוד פשוט אם היו מקבלים אותנו כמו שאנחנו היינו פשוט מביאים את המנהגים שלנו כאן לישראל כמו שאבות אבותינו חלמו ורצו. אבל בגלל שיש כל כך הרבה שנאה וגזענות אז הכל התפרק לנו. אני חושבת שהנכדים שלי אולי יצליחו לשלב אבל אני רואה שבסוף קשה יותר לילדים לשמור על המסורת והמנהגים. אני חושבת שיהודים אתיופים במדינת ישראל יתקבלו כמו יהודים לבנים מאירופה או מארה"ב אז הם יוכלו להיות מי שהם וגם להשתלב בכל החיים כאן שהם מאוד שונים מהחיים באתיופיה.

 

מראיין: מה היית רוצה ללמד או להעביר לחברה הישראלית?

מרואיין: שצריך להיות ביחד, צריך שהמשטרה תיהיה אחרת ולא תפגע באנשים בגלל שהם שחורים או לבנין. אני חושבת שבישראל צריכים יותר להכיר את הסיפור של העלייה של היהודים מאתיופיה. מה אנשים הקריבו כדי לעלות לארץ ישראל ואת המסירות נפש של אבותיי. אני חושבת שהמדינה צריכה לעזור למשפחות שניסו להשתלב בארץ כבר עשרות שנים עזרה בקניית דירה. צריך אהבת חינם ולהודות לבורא עולם על כל יום שאנחנו נושמים ומחייכים והולכים כאן בישראל.

 

מראיין: וואי, ש' את פשוט מעוררת השראה. את כל כך חזקה. אני מבינה למה א' מעריץ אותך. אני ממש מודה לך על הזמן שלך ומקווה שנלמד מהדברים שלך.

ה' דגה

מראיין: תודה רבה ה' שהסכמת להתראיין, זה ממש לא מובן מאליו. ראיתי שממש התלבטת, אפשר לשאול למה?

מרואיין: תשמעי כל אמא שלי ואחים שלי עוד שם , בארץ כאן יש לי את דודה שלי ובשבילי לדבר על אתיופיה זה קשה. זה הרבה געגועים למשפחה ולכל מיני חברים ששם. אני שמח שאני כאן, לוחם בצבא הגנה לישראל, אבל זה לא שמחה שלמה כשהמשפחה שלי שם.

 

מראיין: תספר לי על הילדות שלך?

מרואיין: אין לי הרבה לספר לך, אני נולדתי וגדלתי באדיס אבבה, ההורים שלי נפרדו כשהייתי בן 5, אבא שלי עלה לארץ עם אחי הגדול ואמי, אני ו3 אחיותיי נשארנו לחיות שם ליד המשפחה של אמי. היה לי קשה שאבי עזב לישראל בגלל שלא הבנתי כל כך מה קורה. אבל ידעתי מגיל קטן שאנחנו יהודים ושאנחנו רוצים לעלות לארץ. כל יום שישי הייתי הולך לתפילות של הקהילה והכרתי את הסוכנות היהודית כבר מכיתה א', גם כי ידעתי שאבא שלי ואחת שלי עלו בזכותם וגם כי היו מדברים על זה הרבה מאוד בקהילה. הייתה לי תחושה מגיל קטן שאני רוצה לעלות לארץ. אמא שלי מספרת שמגיל קטן הייתי מכין מכתבים לסוכנות כי אני ידעתי מבחינתי שהם לקחו את אבא שלי ואח שלי למקום טוב יותר שיש בו רק יהודים.

 

מראיין: תספר לי איך זה מרגיש להיות יהודי באדיס אבבה?

מרואיין: תשמעי, היו לפעמים צוחקים עלי בבית ספר, כי למדנו בעיקר עם נוצרים אז לפעמים היו צוחקים על היהודים אבל סתם, ילדים לא חשבתי ששונאים אותנו. היה לי את החברים מהקהילה שבאו איתי לבית ספר אז לא הייתי היהודי היחיד. הבעיה הייתה שלא היינו מגיעים בשבתות ובחגים ולפעמים היה בעיות מול בית הספר בגלל זה..

 

מראיין: ואז באיזה שלב העלייה מגיעה למימוש?

מרואיין: אז תאמת שיותר מוקדם ממה שחשבתי זה הגיע, הייתי כל הזמן בקשר עם הסוכנות מגיל 14, כל הזמן הייתי מדבר איתם, היו כמה עובדים של הסוכנות שהיו בקשר עם הקהילה שלנו והיה לנו גם כל מיני פעילויות שעשו לנו לכל הנערים על ישראל, על הצבא ואני החלטתי שאני מתגייס ואז בגיל 16 אישרו לי לעלות ועשיתי עלייה. הייתה בעיה ברישומים וכתבו שאני בן 18 במקום בן 16, אז הגעתי לבאר שבע למרכז קליטה. עברו כמה חודשים וכבר ישר התגייסתי, בכמה חודשים האלה שיפרתי את העברית שלי, ידעתי קצת כי כל הזמן הייתי מנסה ללמוד באתיופיה. ידעתי לקרוא מכל התפילות ויש מילים שהבנתי.

 

מראיין: רצית להגיע שפציפית לבאר שבע? או שלא הבנת?

מרואיין: ידעתי שאח שלי ואבא שלי באשקלון, אבל אין לי קשר איתם כבר יותר מ5 שנים אז העדפתי באר שבע כי יש לי דודה שגרה המרכז קליטה כבר כמה שנים אז העדפתי לבוא איתה וגם יש לי חבר שעלה איתי ורצינו להיות ביחד.

 

מראיין: ואז לאן אתה מתגייס? איך אתה עושה את המעבר החד הזה?

מרואיין: ראיתי הרבה סרטונים על הצבא אז דמיינתי כבר מה אני רוצה ואיך. ידעתי שאני רוצה צנחנים אבל קיבלתי גבעתי וידעתי שאני לך לסיירת. התגייסתי למחווה אלון עשיתי שם טירונות ושיפרתי עוד את העברית וגם הוציאו לי חייל בודד ושם הבנתי יותר על הצבא, על המדינה, על התרבות כאן. על זה שיש כאן הרבה אנשים לא רגועים ושכולם אומרים לך מה שהם חושבים עליך (צוחק). ואז הגעתי לגבעתי ויצאתי לגיבוש יחטיות והתקבלתי לפלסר גבעתי, לסיירת. סיימתי מסלול כלוחם ואז הכרתי את הבית של בנג'י ועברתי לגור שם ברעננה ואני ממש השבוע משתחרר.

 

מראיין: וווואוו ה', אתה פשוט מטורף, בגיל 17 בעצם כבר התגייסת והגעת לסיירת!!! מה התוכניות לשחרור? מה התחושות?

מרואיין: אני רוצה לעבוד באבטחה ולהתחיל להתכונן ללימודים באוניברסיטה כי הבנתי שפה חייבים את זה. אני הגעתי לישראל מוכן, אני לא דמיינתי שירושלים עשויה מזהב ושהכל כאן מעולה ומצוין. אני ידעתי מסיפורים ומדברים שקראתי שיש גם בעיות. אני יכול להגיד לך שאני הערצתי את ביבי כשהייתי שם וזה אולי הדבר היחיד שהשתנה כשהגעתי לכאן כי כאן כולם לא אוהבים אותו וכותבים עליו הרבה דברים לא טובים אז זה קצת השתנה לי את יודעת. אהה ואני חוזר לבאר שבע!

 

מראיין: באמת? למה אתה חוזר?

מרואיין: אני חוזר למרכז קליטה, כי יש שם את חבר שלי שהוא פחות מסתדר ממני, הוא לא התגייס אז הוא פחות מכיר ומבין מה קורה. הצבא גרם לי להבין הרבה דברים על העתיד שלי כאן בישראל, מה יגרום לי להצליח. בסיירת יש אנשים מכל מיני בתים ומקומות אז דרך הצוות שלי הכרתי המון דברים ואנשים. הוא לא מוצא את עצמו עובר בין עבודות אני רוצה לחזור לגור איתו. גם אני אגיד לך את האמת, במרכז קליטה יש קצת ריח של בית, מאכלים של בית, דודה שלי שם, מדבירם את השפה שלי. אני מעדיף להיות שם.

 

מראיין: נשמע מאוד הגיוני שהמרכז קליטה זה הרבה יותר בית בשבילך. זה ממש טוב שאתה מקשיב לעצמך. מה היו החששות והציפיות שלך לפני העליה? הם התממשו?

מרואיין: הגעתי מאוד חדור מטרה להתגייס, אני מאמין שאתה יודע מה אתה רוצה הדברים מסתדרים וככה באמת היה לי כל פעם פגשתי מישהו שקישר אותי לעמותה או לאיזה מקום ובכל מקום הסתדרתי.  החשש שלי היה המרחק מאמא שלי ואחיות שלי. זה היה החשש שלי, כי בסוף העליה של אבא שלי ואחי הביאה אותנו לנתק ולא רציתי להתנתק מאמא שלי. אבל טסתי אליהם פעמיים במהלך השיורת ואני עוד אטוס אליהם בהמשך, אז מצד אחד כן, אני מתגעגע אליהם וזה קשה מצד שני זה פחות נורא ממה שחשבתי.

 

מראיין: תשמע, אתה כל כך חזק. אמא שלך גם רוצה לעלות?

מרואיין: אין לה כרגע אישור לעלות כי יש בעיה עם היהדוים ששם זה אל כל כך פשוט לעלות לי היה מזל לא מעלים כל אחד שרוצה כל פעם מעלים ממש קצת כי יש אישור מהממשלה. אני חושב שגם כל המשפחה שלה שם ועכשיו אני יודע להגיד שיהיה לה ממש קשה כאן אני לא בטוח שאני רוצה בשבילה שהיא תבוא, אבל אחיות שלי בעזרת ה' יגיעו ואז אולי היא תגיע בסוף.

 

מראיין: היו לך מחשבות לחזור לאתיופיה?

מרואיין: מה פתאום!!!!!! נראה לך!!!! מגיל קטן חלמתי להגיע לכאן, החיים כאן ליהודים הרבה יותר טובים, לא חיים בקהילה קטנה, יש יותר אפשרויות. מה פתאום לחזור.

 

מראיין: איזה מדהים לראות שזה כל כך ברור שאתה רוצה להיות כאן, מי שנולד כאן לא מעריך ככה את האפשרות. איך אתה חושב זה השפיע על החיבור שלך ליהדות המעבר משם לכאן?

מרואיין: זה מצחיק, אבל פה אני הרבה יותר יהודי והרבה פחות יהודי. שם הייתי מקפיד על תפילה כל שבת כל חג, המסורת והמנהגים, הייתי עושה הכל, למרות שגם אבא שלי לא היה הייתי הולך לתפילה עם דודים שלי וכמעט לא הייתי מפספס. פה בארץ אני לא תמיד מניח תפילין.... אני שוכח להתפלל, בשתות אני בים, במסיבות, עם חברים. אבל מרגיש הכי יהודי שיש. אני רק בן 20 עוד מעט, אני עוד לא סגור על מה זה להיות יהודי בכלל.... אני רק יכול להגיד שזה המקום של היהודים וכאן זה מרגיש הכי טוב להיות בתור יהודי.

 

מראיין: ואיך זה להיות חלק מהעדה האתיופית כאן בישראל?

מרואיין: אני יודע שיש הרבה גזענות ובעיות, אני יודע שיש הרבה אנשים כאן בישראל שלא אוהבים שחורים וגם היו את ההפגנות הגדולות האלה נגד המשטרה אבל אני לא נתקלתי בזה. בצוות ברור שצוחקים עלי שאני שחור אבל צוחקים על כולם שהם שחורים וגם יש עוד אתיופים בצוות. אני לא כל כך מרגיש את הגזענות, לא קרה לי שאמרו לי פעם משהו. כשאני מסתכל על זה מהצד אני חושב שזה בעיה שמביאה עוד בעיה, כי יש גם הרבה שכונות של אתיופים כאן בארץ, בבאר שבע שזה שכונות של הרבה בעיות. אנשים מגיעים לכאן ולא מסתדרים ואז שותים הרבה אלכוהול, עושים בלאגן. ואז יש משטרה ובית סוהר ואז יש שנאה בין הגופים האלה לאנשים האלה. אבל אני לא מספיק יודע.

 

מראיין: זה מעניין מה שאתה אומר, זה באמת מאוד קשה להשתלב ולא כולם צולחים את ההסתגלות הזאת, למה זה נראה לך ככה? מה עזר לך להסתגל?

מרואיין: אמרתי לך, אני הייתי מאוד חדור מטרה לצבא אני חושב שבן אדם צריך שכל הזמן יהיה לו מטרה, משהו לשאוף אליו. אם יש רצון יש יכולת, אני באמת חושב ומאין שאין דבר שעומד בפניי הרצון. הבעיה היא שאנשים מגיעים ולא יועדים מה הם רוצים ולאן הם הולכים. אני כל המן מציב לעצמי מטרות. אני חושב שגם יש כאלה שצריכים יותר עזרה ולא תמיד מקבלים, אני רואה את דודה שלי במרכז קליטה ב2 חדרים עם 4 ילדים, מנסה ללמוד עברית ותוך כדי לעבוד כי אין לה מספיק כסף מהמדינה בתור עולה חדשה והיא לא מסתדרת. אני צריך לדאוג רק לעצמי אז זה רהבה יותר קל גם בזכות הצבא באמת הכרתי יותר והבנתי יותר. איך שנחתתי בארץ היה לי ליווי של עובדת סוציאלית מהמרכז קליטה וגם קיבלתי ליווי ממחלקת קליטה של העירייה, גם מהסוכנות היו איתי בקשר ובצבא תמיד היה לי מפקדת או מפקד ומשקית תש, והכרתי את עמותת מייקל לוין לחיילים בודדים ואז את הבית של בנג'י ועכשיו קיבלתי מישהי שתלווה אותי בשחרור. אני חושב שלצעירים כמוני יש יותר ליווי ויותר כיוון מה לעשות בהמשך. 

 

מראיין: מה היית רוצה ללמד את החברה הישראלי על יהודי אתיופיה?

מרואיין: קודם כל אני חושב שיכירו יותר את המנהגים והמסורת של יהודי אתיופיה ולא רק את הריח של האינג'רה. אני גם חושב שאסור שיהיה כאן גזענות בישראל, אבל אני מבין שזה בעיה של שחורים בכל מקום בעולם ואני יודע שייקח זמן עד שיהיה שינוי. הכי חשוב, צריכים להתעורר ולזכור שיש עוד הרבה אתיופים שמחכים לעלות, הם לא פחות יהודים ממני או ממך וזה הבית שלהם וצריך לעזור להם. ככל שהם יעלו יותר צעירים יהיה להם יותר קל הם יתגייסו לצבא וזה. לא צריך לחכות שיהיו זקנים ואז לא יצליחו להתמודד עם המעבר לישראל וגם זה בעיה שלא נותנים לכל המשפחות לעלות ביחד, זה ממש מפריד בין משפחות, הממשלה צריכה להביא כמה מטוסים שצריך ולקחת את כל מי שנשאר שם ורוצה לבוא, זה לא בסדר לעשות חיים קשים ליהודים שרוצים לבוא.

 

מראיין: מסר חשוב מאוד אתה כל כך צודק! יש עוד משהו שתרצה להוסיף?

מרואיין: אין דבר העומד בפני הרצון. באמת, כל מה שבן אדם רוצה הוא יכול בשקט ובנחישות להשיג את זה לא תמיד צריך לצעוק ולדבר, צריך לעשות.

 

מראיין: ה' אתה כל כך מרשים, לימדת אותי המון, אתה פשוט מעורר השראה. ממש תודה על הזמן היקר שלך. בהצלחה בשחרור ועם הכל!!! אין לי ספק שתצליח!

מרואיין: תודה רבה

© Hillel Israel

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now