איליה סוקולוב 4.jpg

איליה סוקולוב

1925 - 

איליה סוקולוב התגייס לצבא האדום, לחם בנאצים מגבול רוסיה ועד ברלין, נפצע שלוש פעמים, עלה לישראל, והוא לא מפסיק לשיר. עיר ילדותו נחרבה וטוהרה מיהודים. עוד לפני שנחת בשוחות של מלחמת העולם ה-2 כבר הספיק להביט למוות בעיניים. אופיו העיקש אפשר לו להשיג מקצוע ותפקיד בצבא ולהילחם בנאצים, סייע לו לבנות את חייו מחדש ועזר לו לארגן בעיר מגוריו רחובות את מועדון הווטרנים, ותיקי הצבא האדום. "בזכות ההקרבה שלנו, העולם נשאר חופשי", אומר איליה סוקולוב, שיחגוג בספטמבר הקרוב את יום הולדתו ה-96.

למרות גילו, בראש צלול וקול מלא פאתוס, הוא מתיישב לספר לפרטי פרטים את סיפור גבורתו הלא יאומן, המגולל בתוכו את סיפורם של עשרות מיליוני בחורים ובחורות צעירים, ביניהם חצי מיליון לוחמים יהודים, שניצחו את צבאו של היטלר.

 

סיפור יהודי-סובייטי קלאסי

סיפורו של איליה גריגורביץ' סוקולוב, יליד 1925, הוא סיפור קלאסי של חיי היהודים בעשור הראשון למהפכה הבולשביקית. הוא נולד בעיר זוראז' שבמחוז בריאנסק בסובייט הרוסי, לא רחוק מהגבול עם בלארוס. בביתו ההורים דיברו יידיש, אבל רק כדי להסתיר את דבריהם מהילדים. לא היתה שום כוונה ללמד אותם את השפה.

 

בבית ספר הכללי בעיר הוא למד גרמנית, מה שסייע לו רבות בהמשך, כשנאלץ לקרוא את המפות של הגרמנים. "האמת המרה היא שהן היו טובות יותר מהרוסיות", הוא מספר בבדיחות דעת.

 

אביו של סוקולוב מצא בית בקרב המפלגה הבולשביקית והמהפכנים. לאחר שבי של שלוש שנים בגרמניה במלחמת העולם הראשונה, בה השתתף כחייל בצבא הרוסי, הצטרף סוקולוב האב לשורות המהפכה והיה אמון על הפיכת הכפרים החקלאיים הפרטיים שנשלטו בידי הקולאקים, הקפיטליסטים הרוסים, לקולחוזים שיתופיים.

 

"אבא היה נגד כל דבר שהריח כמו דת" מספר סוקולוב. "באחד הימים, כשנסע לצורך עבודה לאיזה קולחוז, אמא וסבתא עשו לי ברית מילה בחשאי. הוא לא ידע על כך שנים".

איליה סוקולוב 3.jpg

ההודעה על הפלישה

סוקולוב היה בן 16 כשהגרמנים פלשו לרוסיה ב-22 ליוני 1941. את היום הזה הוא זוכר לפרטיו גם לאחר 80 שנים. "בדיוק סיימתי כיתה ח'. זה היה יום ראשון, יום קיץ חמים. אמא, שהייתה נוהגת להכין לאבי ארוחות צהריים חמות בסירים, ביקשה ממני לרוץ להביא לו סיר למפעל", הוא מספר.

איליה סוקולוב 2.jpg

גרינזייד היה צנחן שהשתתף בקרבות רבים, כשהזכור לו ביותר התרחש ב-12 בינואר 1945: "באותו יום השתלטנו על השטח שממזרח לנהרות האודר ונייסה", הוא מספר, "ראינו את המוות מול העיניים כל יום. מי שרצה לחיות היה צריך לעבוד קשה: אם אני לא הייתי הורג את הנאצי הוא היה הורג אותי. מכיוון שלא רציתי למות, הייתי עסוק בלהרוג". על גבורתו במלחמה הוא זכה בעיטורים רבים.

 

בשנת 1990, בגיל 75, עלה אברהם ארצה עם משפחתו, ומאז הוא מספר את סיפורו. "ניצבנו מול האויב הגדול בהיסטוריה בידיעה שלא נצא מזה בחיים – ובכל זאת ניצחנו", הוא מסכם.

"אני זוכר את עצמי יוצא מהבית ואת קולו של שדרן הרדיו היהודי יורי לויטן, הקריין הראשי של רדיו מוסקבה, בקע מהרמקול  ומדווח על כך שבקרוב תשמע הודעה חשובה מאוד. לאחר זמן נשמע קולו של שר החוץ, ויצ'יסלאב  מולוטוב, שהקריא את ההודעה המכריעה ביותר בהיסטוריה הסוביטית, למעט ההודעה על הניצחון ב-9 למאי: 'הבוקר בשעה 4:00, ללא הכרזת מלחמה וללא הגשת תביעות נגד ברית המועצות, תקפו חיילים גרמנים את ארצנו'. היה הלם באוויר ועצרתי את הכל".

"אחר כך התעשתתי ורצתי למפעל של אבא. שם כבר ידעו כולם שהמלחמה פרצה, ועוד באותו יום לקחו את הבחורים שאפשר היה לגייס במשאיות".

בגלל הקרבה לגבול עם בלארוס, סוקולוב הרגיש את רעמי המלחמה כבר בימים הראשונים לפלישה הנאצית. ההפצצות הכבדות של הגרמנים הגיעו עד פאתי עירו, שסביבה שכנו מספר תחנות רדאר. "אני זוכר איך תותח נ"מ שהוצב בעיר הוריד מטוס גרמני והטייס צנח ממש אצלנו. הובילו אותו דרך הכפר תחת אבטחה כבדה.

"אחרי שבועיים החלו להגיע המוני פליטים, רובם יהודים. מזי רעב, מרוטים, נשים עם עולליהם על הגב, זקנים, אלו היו מראות מחרידים". את השמועות הראשונות על מעשי הגרמנים, שמע סוקולוב לראשונה מאותם פליטים. "הם אמרו לנו בפנים: 'הנאצים רוצחים את כל היהודים, את אלא שלא רוצחים שולחים לאנשהו'. בהתחלה לא הבנו. אבל מאוחר יותר גילינו כולנו מה זה 'הלאנשהו' הזה".

הבריחה

ההתלבטות אם לעזוב את העיר נמשכה מספר חודשים. אביו של סוקולוב, איש חזק ולמוד קרבות, לא רצה להאמין לשמועות על הגרמנים. "אבא היה אומר שהגרמנים התייחסו אליו בשבי  בכבוד שאליו לא זכה אפילו ברוסיה, ושאינם מסוגלים למעשים כאלו. אבל מצד שני הוא התייחס בזלזול למחשבות על בריחה לא מאורגנת מהעיר, כפי שהציעו חלק מבני משפחתנו. 'אין יעילים מהגרמנים בכלי מלחמה. אי אפשר לברוח מכזו עוצמה' הוא טען".

רק לאחר שהגרמנים הגיעו לפתח העיר, החליט האב לנסות לעלות על קרונות הבריחה מזרחה. בנוגע לתחזית על סיכויי הבריחה העצמאית, הוא צדק. בני המשפחה שניסו לברוח לבד נרצחו. מי שנותרו מאחור ולא הספיקו לברוח נרצחו גם הם. תחת הפגזות גרמניות כבדות, בספטמבר 1941, המשפחה פנתה לכיוון הוולגה, לעיר סמארה.

בדרך סבל סוקולוב מדיזנטריה קשה. "אבי נאלץ להשאיר אותי בבית מרפא, בעוד המשפחה המשיכה מזרחה לכיוון חבל אוראל", הוא מספר. למרות שהיה במצב בריאותי אנוש והרופאים לא צפו שישרוד, סוקולוב נרפא. במעבר בין בתי החולים והמחסה השונים אבד הקשר עם אביו, שמצא אותו רק לאחר שנה, חודשים ספורים טרם גיוסו לצבא האדום.

סוקולוב הספיק לקבל הכשרה כחרט ועבד במפעל, לאחר עשרות ניסיונות למצוא יציבות כלשהי בעיר הזרה. "היה לי אופי עקשן, הייתי נער כזה שאם החלטתי שמשהו יקרה –הוא יקרה. זה תרם לי רבות בהמשך".

גיוס לצבא האדום

בחורף 1943, שנה וחצי אחרי הפלישה הנאצית, הוא זומן בגיל 17 וחצי להתייצב בלשכת הגיוס. "אספו אותנו מחוץ לעבודה, במדי העבודה עליתי על הרכבת, בלי להספיק להיפרד מהמשפחה". בקור החורפי של רוסיה עבר סוקולוב טירונות מפרכת של שלושה חודשים בתנאים קשים. "המדים שלנו היו קרעים משומשים שנתפרו יחדיו, רצנו בכפור מזי רעב ומנת מזון שלנו הייתה קערת דייסה, שלוש כפות תה ופרוסת לחם עם מרקם בצקי".

באוגוסט 1943 יצא לחזית, לכיוון מחוז קורסק, היכן שהתנהלו באותה העת קרבות שריון עזים. "שם לראשונה נתנו לנו בגדים יפים, רובה וקליעים. העמיסו אותנו לקרונות ונסענו מערבה". ההתקדמות לקו החזית התקיימה חרישית, בלילה, בנסיעה איטית של הרכבת. "מרחוק שמעתי את ההפצצות, כל הנערים מסביבי רעדו מפחד אבל אני לא זוכר שפחדתי, ידעתי מה זו מלחמה עוד מהימים שהנאצים הגיעו לעיר שלנו והרגשתי שאני יודע מה לעשות".


באישון הלילה החיילים נזרקו מהרכבת במרחק 5 קילומטרים מהחזית, והובאו לקצה חורשה. "שאלו למי מהחיילים יש שמונה שנות לימוד, הרמתי את היד, ולקחו אותי הצידה" נזכר סוקולוב. יחד עם קבוצה קטנה של חיילים הוא התבקש להצטרף לכוח עזר שיוציא פצועים וגופות מאזור הקרבות בשעות הלילה, במקום להסתער על קווי האויב.


זו היתה עוד אחת מאותן פעמים בהן שיחק לו המזל. "למיטב הבנתי, אף אחד מהחיילים שהגענו איתם לא שרד את המתקפה הראשונה". סוקולוב מספר שמיליוני חיילים מצאו את מותם בשוחות. רוב הגופות נשארו אנונימיות.

פציעה ראשונה בקרב

בהמשך הלחימה, רסיס ממוקש שהתפוצץ לידו פוגע ברגלו הימני ושלח אותו לבית חולים שדה. הפציעה אמנם היתה קלה, אבל ליחידה שלו סוקולוב כבר לא חזר. החודשים התגלגלו, סוקולוב התקדם מערבה  עם הכוח שלו ועלה בסולם הדרגות. הוא נלחם בזירות שונות בבלארוס, בפולין וגם על אדמת גרמניה. "ידענו מה הגרמנים עושים, הכרנו את האכזריות שלהם. הוביל אותנו רצון אחד – לשרוד, ולנצח את הפאשיסטים ולהוביל את העולם לקומוניזם".

סוקולוב רואה בעצמו עד היום חילוני אתאיסט, שחייו תלויים בגורלו בלבד. "אי אפשר לתת מקום לפחד בזמן מתקפה, אסור לחשוב על המוות, למרות שהיו כמה חברה שהיו מצלבים. אני זלזלתי בזה – זה לא היה עוזר. המוח מכוון רק למטרה אחד – להסתער ולפגוע באויב", הוא אומר. "מה זו מלחמה?" הוא שואל. "המפקד צורח להסתער, בצד השני הגרמנים מרססים ומפגיזים, ואתה רץ קדימה,  כשמאחוריך הכוחות שלנו יורים ארטילריה חזרה".


בפלוגה עליה פיקד סוקולוב כמעט לא היו יהודים כלל, אלא בעיקר קווקזים ומולדובנים. הוא לא הסתיר את יהדותו, אך טוען שהיא לא שיחקה שום תפקיד בתקופה ההיא. בילדותו, שהייתה שטופה ברוח המהפכה הקומוניסטית, לא חווה אנטישמיות.

 

"לא הבלטתי את יהדותי אבל גם לא החבאתי אותה, בכנות לא חשבתי על זה בכלל. היינו כולנו אתאיסטים ואישית לא נתקלתי בגילויי אנטישמיות בסביבתי וכלפי. כשהתקדמנו מערבה עברנו ליד מקומות רבים שהיו בהם פעם יהודים. במהלך הקרבות קיבלתי מכתבים מהמשפחה שלי, והם סיפרו הכל. על רצח הדודה שלנו. על האחיינים. ידענו שכל זה קורה אבל רק בסוף המלחמה הבנו את גודל הדברים".

פציעה שניה, פציעה שלישית והודעת הניצחון

כשהחטיבה של סוקולוב הגיע לפאתי ברלין באביב 1945 הוא נפצע קשה בידו מירי צלף. "זה היה כמו מכה עם ברזל רותח" הוא אומר.  את הצלקת הגדולה  ניתן לראות על ידו עד היום. סוקולוב הצליח להתחמק לפני שהצלף פגע בראשו, אבל את היד הוא כמעט ואיבד. "הרופאים רצו לקטוע לי אותה, לא הבינו מה מקור הזיהום מכיוון שלא ירד דם ופחדו שהזיהום יגיע ללב. ניסיתי לשכנע אותם שהקליע נשאר ביד וצריך להוציא אותו, התעקשתי על כך שלא יכרתו". העקשנות השתלמה, ואחד הרופאים ניתח את היד ומצא את הקליע, אותו שמר סוקולוב עשרות שנים.


את הודעת הניצחון שמע כשכבר היה קצין מעוטר, באזור העיר רוסטוק שבצפון  מזרח גרמניה, על הים הבלטי. "בליל ה-8 למאי התחיל להישמע ירי מטורף מלווה בפיצוצים. כולנו קמנו בבהלה ותפסנו את הרובים, מוכנים לקרב. אבל מהר מאוד התברר לנו שאלו יריות שמחה. במכשירי הקשר הכריזו שהמלחמה הסתיימה. שתינו, שרנו וחגגנו". את הפציעה האחרונה שלו במלחמה, כוויה, ספג סוקולוב במהלך כיבוי שריפה שהתלקחה במחסן תחמושת בשל אותן יריות שמחה.


לאחר המלחמה חזר סוקולוב חזר לעיר נעוריו. בגלל פציעותיו הרבות הוא הוכר כנכה מלחמה ושוחרר מהצבא. עם חזרתו לעיר למד על הזוועות שחוללו הנאצים ליהודים. "השכנה שלי חיבקה אותי ובירכה אותי ובמקביל סיפרה על בנה, ששיתף פעולה עם הנאצים וברח יחד עם הגרמנים כשהרוסים התחילו להגיע".

שיבה כאובה הביתה

החזרה היתה כואבת. כל תכולת בית הוריו נמכרה על ידי השכנים. כשגילה את הרהיטים שאביו בנה במשך שנים אצל אחת מנשות מאנשי העיר, התעמת איתה. "הגעתי לביתה על מדים, קצין בכיר. זו 'שרכשה' את רהיטיי הוריי לא ידעה לאן לקבור את עצמה מרוב מבוכה. אמרתי לה שתשאיר את הדברים אצלה כי אין לי שום צורך בהם יותר", הוא מספר. "לא חשתי כעס כלפיהם, עוד בזמן המלחמה ידעתי שהיו רוסים שיתפו פעולה עם הנאצים".

אחרי האיחוד עם משפחתו עבר לאזור העיר דונייצק שבחבל דונבאס. שם התחתן ועבד במשך ארבעים שנה כמנהל בנייה, ובמקביל התמקצע בתחביב ילדותו, שירת מקהלה, תחביב אותו הביא גם לארץ. "אני שר מאז ילדותי במקהלות. גם בזמן המלחמה שרתי, שירים פטריוטיים ושירי צבא וגבורה. הייתי זמר מוביל במספר מקהלות באוקראינה וגם היום אני ממשיך לשיר לווטרנים".  המדים המעוטרים בצבע ירוק משי שסוקולוב לובש בגאווה אינם מדי קרב. הם נתפרו במיוחד עבורו כסולן מקהלה באוקראינה.

עליה

"עלינו לארץ בבוקר ה 22 ביוני 1993, בשעה 4:00, בדיוק 52 שנה לאחר פרוץ המלחמה. זה היה סמלי, למרות שלא רציתי לעלות. היה לי הכל באוקראינה". סוקולוב ומשפחתו  הגיעו לרחובות, בה הוא גר עד היום. עם השנים התרחבה המשפחה והיום יש לו שלושה נכדים ושישה נינים.

בשנים הראשונות בארץ נפגש במהלך אירוע רשמי של ווטרנים עם מי שלימים יהיה יו"ר ברית הווטרנים בישראל, אברהם גרינזייד, שביקש ממנו לארגן את להקת הווטרנים של רחובות. "הזמינו אותי לשיר באיזה אירוע, והקהל כל כך התלהב שביקש עוד. מאז ועד היום אני מארגן אירועים".


"למרות שבהתחלה לא אהבתי את הארץ, היום אני שמח שאני פה", הוא אומר בחיוך. "היה לי עצוב במשך שנים, כשהיה נדמה שהמלחמה שלנו לא התקיימה. הרי בזכות ההקרבה שלנו, העולם נשאר חופשי. זה הדאיג אותי מאוד שמכירים את כל מלחמות ישראל וההיסטוריה שלנו נמחקה".

התקווה

סוקולוב נזכר שבאחד הפעמים הראשונות שיצא לצעדת יום הניצחון ב-9 במאי ניגש אליו בחור צעיר, הצביע על המדליות, ושאל אותו בכמה הוא מוכר אותן. "הוא בא אליי: כמה עולה? כמה עולה?  וחבר שלי שידע עברית ענה לו: כל מדליה כזו נקנתה בדם. הבחור שתק והלך".


"הזמנים השתנו, המון בזכות אברהם גרינזייד שעשה פה פעולה תרבותית וחינוכית עצומה" אומר סוקולוב. "בעבודה קשה הוא השריש את המורשת שלנו, והביא לכך שה-9 במאי יצוין כחג, למרות ההתנגדות של גורמים שונים. מגיעים אלי מתנדבים, סטודנטים. משמח אותי לראות צעירים, שאינם רק משפחתי, שבאים להקשיב. כל שנה אני נוסע לבית הספר יוהנה ז'בוטינסקי לספר את סיפורי. הנוער מתעניין, מתעמק. זה מרגש ונותן תקווה".

1.PNG