הלל ישראל הינו ארגון חברתי שמטרתו להעמיק את תחושת שייכותם של סטודנטיות וסטודנטים ישראלים לעם היהודי, מתוך תפיסת עולם פלורליסטית. הלל ישראל מעודד סטודנטים וסטודנטיות לחקור את הקשר האישי שלהם לעם היהודי, תוך חשיפה למגוון רחב של זהויות וקהילות יהודיות בארץ ובעולם.
הלל ישראל פועל בשישה מרכזים באוניברסיטאות ומכללות ברחבי הארץ ומהווה את המרכז הישראלי של הלל העולמי - ארגון הסטודנטים היהודים הגדול והוותיק בעולם, הפועל במעל 550 קמפוסים במגוון מדינות.
Zoom In: הקשר שלי לסיפור היהודי
הלל ישראל מתרגשים להציג מגוון רחב של פרספקטיבות, זהויות וסיפורים יהודיים דרך עדשת המצלמה.
זום אין הינה תערוכת צילומים בהשראת הכותרת "הקשר שלי לסיפור היהודי". התערוכה מהווה סיום מרגש לתהליך קבוצתי בן ארבעה מפגשים בהם חקרו משתתפי התוכנית את הסיפור והזהות האישית שלהם ביחד ולחוד. התערוכה מציגה פסיפס של זהויות, קהילות, תפיסות ונקודות מבט.
הפרויקט בשיתוף מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות והעדשה היהודית, מיסודו של ציון עוזרי.
שפע והודיה
התמונה מייצגת מבחינתי את המשפחה שלי, ממנה רכשתי את הערכים והמסורת היהודית. השפע איננו חומרי, הוא שפע של שמחה והערכה למה שיש: לחיים, לחופש, לטבע ולאנשים שמקיפים אותי. הרימונים בתמונה מסמלים את מה שעתיד להגיע: התחלה של תקופה טובה, פורייה ומלמדת עבור העם היהודי ועבור מדינת ישראל.
חן טוכמן, סטודנטית לשירותי אנוש וסוציולוגיה, אוניברסיטת חיפה.
על גבול ראש הנקרה
התמונה צולמה בראש הנקרה, בסמוך לגבול עם לבנון ומוקדשת לכל מי שהקריב את חייו למען השלום ולמען המשך קיומה של מדינת ישראל. החול מסמל את הזמן שאין לו סוף, הנרות והאש מסמלים את הרוח הקיימת בכל אחד ואחת מאיתנו וברקע מרחוק ניתן להבחין בדמויות המייצגות את סבא וסבתא שלי, שלא זכו לעלות לישראל. שניהם גדלו ברוסיה, הקדישו את חייהם לאנשים, נאלצו להתמודד עם הזוועות של מלחמת העולם השנייה ולהסתיר את זהותם היהודית. הסיפור המשפחתי שלי שזור באירועים היסטוריים כואבים כמו המצור על לנינגראד, מסעות קשים והיעדר חופש - אבל אני כאן, חיה במדינת ישראל, מוקירה את הסיפור המשפחתי שלי ונושאת פנים לעתיד מלא תקווה.
אליסה פיניאייב, סטודנטית לקולנוע וטלוויזיה, אוניברסיטת תל אביב.
כאוס
רגע לפני הזריחה, שמיים כתומים-צהובים מאיימים לבלוע את העיר השוקקת, התוססת, הגועשת והיפיפייה, הבירה התרבותית של ישראל - תל אביב. כמו העיר, כך גם התרבות הארץ הישראלית, תרבות של חוסר זמן, לחץ, אי סדר ותוהו ובוהו מחד. ומאידך, תרבות מכילה ומחבקת, לעיתים מזמינה ולעיתים בועטת, סובלנית וגם מאיימת, בדיוק כמו השמיים שבתמונה.
רחלי, סטודנטית להיסטוריה של המזרח התיכון, אוניברסיטת תל אביב.
שירת העשבים
"דע לך שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו" (שירת העשבים, נעמי שמר ורבי נחמן מברסלב).
יש אירוניה בבחירה לתאר את עצמי, יהודי חילוני, דווקא במילותיו של הרבי נחמן. אך מילותיו מאפשרות לנו להסתכל על היהדות אחרת – באמירתו על 'כל רועה ורועה' יש הכרה בייחודיות האדם, אמירה של "ואהבת לרעך כמוך".
בתמונה שצולמה בהרי הכרמל, מופיעה אנה בורשטין, חברתי הקרובה. למרות שישראל היא ארצה ומולדתה, לפי ההלכה אנה איננה נחשבת יהודייה. שירת העשבים אומרת אחרת, ומדברת על הכמיהה לארץ ישראל ולאלוהים דרך הטבע: ולא בקשרי דם. בתמונה רואים את חיבור האדם לטבע בנפשו – ולא בעורקיו.
עופר ציזיק, סטודנט ללימודי יהדות ארה"ב בתכנית רודרמן, אוניברסיטת חיפה.
שלושה דורות
בתמונה מופיעים אבי ואחי התאום, לבושים בגווני כחול שמשתלבים עם צבעי בית הכנסת בו התכנסנו לכבוד הברית של האחיין הראשון שלי, מעמד מרגש לי ולמשפחה כולה. מעמד זה היה עוצמתי במיוחד, מכוון שאחי מלביש את אבא, הסנדק של התינוק, בטלית. השילוב של בני משפחתי, הטלית ובית הכנסת במעמד שכזה, מייצגים את החיבור שלי לסיפור היהודי.
ניצן נגולה, סטודנטית לשירותי אנוש וסוציולוגיה, אוניברסיטת חיפה.
תפוח הזהב
בחרתי לצלם תפוז מתגלגל בסמטה נסתרת בשכונת משכנות שאננים בירושלים מכוון שעבורי מדובר בשילוב של הישראליות - אותו מסמל התפוז, והסיפור היהודי - אותו מסמלות האבן הירושלמית והחומות ברקע. לאחר הצילום, מצאתי עוד אספקט מעניין בתמונה, שלא התכוונתי אליו מלכתחילה: הצמח המטפס על חזית הקיר מצד ימין, מסמל עבורי את האופן שבו היהדות תמיד לוקחת חלק בחיי, למרות שאני לא תמיד שמה לב לכך. חיבור שקט, אך נוכח.
לינוי בארוקס, סטודנטית למדעי המדינה וחינוך בתוכנית למנהיגות חינוכית חברתית, האוניברסיטה העברית בירושלים.
.jpg){kind=logo}
האחדות שביהדות
עבורי היהדות מסמלת מסורת, אחדות, שורשים, בית, אחווה ולכידות בדומה לצדפים המרחפים יחד מעל המים במקום אליו הם הכי שייכים. במשפחתי וכך גם בקרב חבריי מנהגי הדת, החגים, המוסר והערכים שהיהדות מנחילה, אוספים אותנו לשיח חברתי, אישי ומיוחד, שיח שמחבר ומלכד. היא מחנכת אותנו לכבד את המבוגרים, את החלשים, את המשפחה ואת הזרים לנו ובכך שומרת עלינו מאוחדים ורעים זה לזו.
שהם יוסף, סטודנטית להוראת אנגלית, סמינר הקיבוצים.
בין שמחה לאבל
בצורות שונות ולשימושים שונים בימים שונים, הופכים הנרות, חפץ אחד, לחלק בלתי נפרד מהסיפור היהודי שלי. הם מלווים אותי בימים שמחים, שבתות וחגים, אך גם כאות לזיכרון בימים נוספים בלוח השנה. הם מפיצים אור גדול שעוטף ומאחד את העם היהודי כולו, שגם הוא, כמו הנרות השונים, מורכב מאנשים שונים השייכים לעם אחד ונעים יחד בין שמחה לאבל.
טופז אלרן, סטודנטית למדעי המדינה ותקשורת, אוניברסיטת תל אביב
דור המייסדים
סבי בן ה-94 נולד בבטושן, רומניה. שם למד בחדר עד פרוץ מלחמת העולם השנייה שלאחריה עלה לארץ, הצטרף לקיבוץ, לחם במלחמות ואף ישב בשבי. מבחינתי, סבא שלי, ניצול השואה שהקים יחד עם סבתי בית בישראל עם שלושה ילדים, עשרה נכדים ושלושה עשר נינים הוא החיבור לציונות וליהדות, בין אם באורח החיים, בסיפורים או במוטיבציה ללמוד ולדעת עוד - על עצמנו ועל העם שלנו.
שקמה אלישב
צרו איתנו קשר
03-6407861
מרכז הלל באוניברסיטת תל אביב ממוקמם במוזיאון העם היהודי בבית התפוצות (קומה וחצי מתחת לארומה)
