זליג בונדר

"לא סיפרתי לאיש שאני עיוור למחצה, אף אחד לא ידע, אפילו לא אשתי" מספר זֵלִיג, אודות פציעתו הקשה – מקליע גרמני שפגע בראשו, דרך ארובת העין – שאת משקלה "סוחב" עמו כבר 77 שנים, מאז שהוא בן 18.

​

"לאחר אותה הפציעה האנושה, חזרתי לחזית – המשכתי להילחם עוד שנה וחצי" נזכר זֵלִיג וקולו נחנק. "ולא 'סתם' – תמיד בשורות הראשונות". 

​

ילדותו ונעוריו נגדעו כשהיה בן 15 – ברגע שהגרמנים פלשו לעיר שלו, שבועות ספורים מפרוץ המלחמה. רבים נרצחו, בעוד שזֵלִיג נשלח לעבודות פרך.

​

בגיל 16, ברח מן הגטו ליערות, בעודו משאיר מאחור את משפחתו ואת כל שהכיר.

​

היחיד מבין 3 הנמלטים ששרד, זֵלִיג נתפס, הוכה, תוחקר ונשלח למחנה המוות פצ'ורה. שם, שובץ ביחידה "מובחרת", שעליה הוטלה המשימה השטנית של פינוי המתים – ברובם זקנים, נשים וילדים – לבורות עצומים, ביער לצד המחנה.

​

"לא ידענו איזה יום, חודש או שנה זה. במחנה הזמן עצר מלכת – לא היינו יותר בני אדם" מספר זֵלִיג. "השומרים לא היו מתקרבים אלינו, כשהיינו בבור – הייתה צחנת-מוות, והם לא יכלו לעמוד בה."

​

בפרץ של אומץ בלתי נתפס, זיהה רגע שבו השומרים לא הסתכלו לעברו, וזינק לעבר הצמחיה הגבוהה לצד אחד הבורות. שם נותר לשכב לאורך שעות ארוכות, ובלילה – ברח.

​

שנית, נדד זֵלִיג ביערות, לגמרי לבדו – ללא אוכל או בגדים. בנס, פגש לוחמי סיירת של הצבא האדום. "תחילה חשבו שאני אולי מרגל והיססו לקחת אותי איתם, אבל כשדיברנו והם בחנו אותי, וראו את המצב שבו הייתי – לא נותר להם דבר מלבד לקחת אותי איתם, לתת לי אוכל ובגדים חדשים."

​

"הדבר היחיד שרציתי היה להתגייס" מספר זליג. "רציתי לנקום בגרמנים, על כל מה שעוללו לי ולמשפתי. על כל מה שלקחו ממני. לא נותר לי דבר בעולם."

​

"סרבו לגייס אותי, כי הייתי קטין" אומר זליג ומשתנק.

​

"אתה מדמיין את זה לעצמך? עברתי את כל זה, והייתי עדיין רק בן 17. עברתי נצח של גיהנום. לא זכרתי חיים אחרים. השנתיים האלה – אלו היו חיים שלמים."