זליג בונדר 2.PNG

זליג בונדר

1926 -

סיפורו הבלתי יאמן של זֵלִיג בוֹנְדָר, בן 95, מירושלים – הפצוע הקשה ביותר של מלחה"ע ה-2 המתגורר בישראל, השורד האחרון של מחנה המוות פצ'ורה.

"לא סיפרתי לאיש שאני עיוור למחצה, אף אחד לא ידע, אפילו לא אשתי" מספר זֵלִיג, אודות פציעתו הקשה – מקליע גרמני שפגע בראשו, דרך ארובת העין – שאת משקלה "סוחב" עמו כבר 77 שנים, מאז שהוא בן 18.

"לאחר אותה הפציעה האנושה, חזרתי לחזית – המשכתי להילחם עוד שנה וחצי" נזכר זֵלִיג וקולו נחנק. "ולא 'סתם' – תמיד בשורות הראשונות". 

ילדותו ונעוריו נגדעו כשהיה בן 15 – ברגע שהגרמנים פלשו לעיר שלו, שבועות ספורים מפרוץ המלחמה. רבים נרצחו, בעוד שזֵלִיג נשלח לעבודות פרך.

בגיל 16, ברח מן הגטו ליערות, בעודו משאיר מאחור את משפחתו ואת כל שהכיר.

היחיד מבין 3 הנמלטים ששרד, זֵלִיג נתפס, הוכה, תוחקר ונשלח למחנה המוות פצ'ורה. שם, שובץ ביחידה "מובחרת", שעליה הוטלה המשימה השטנית של פינוי המתים – ברובם זקנים, נשים וילדים – לבורות עצומים, ביער לצד המחנה.

"לא ידענו איזה יום, חודש או שנה זה. במחנה הזמן עצר מלכת – לא היינו יותר בני אדם" מספר זֵלִיג. "השומרים לא היו מתקרבים אלינו, כשהיינו בבור – הייתה צחנת-מוות, והם לא יכלו לעמוד בה."

בפרץ של אומץ בלתי נתפס, זיהה רגע שבו השומרים לא הסתכלו לעברו, וזינק לעבר הצמחיה הגבוהה לצד אחד הבורות. שם נותר לשכב לאורך שעות ארוכות, ובלילה – ברח.

שנית, נדד זֵלִיג ביערות, לגמרי לבדו – ללא אוכל או בגדים. בנס, פגש לוחמי סיירת של הצבא האדום. "תחילה חשבו שאני אולי מרגל והיססו לקחת אותי איתם, אבל כשדיברנו והם בחנו אותי, וראו את המצב שבו הייתי – לא נותר להם דבר מלבד לקחת אותי איתם, לתת לי אוכל ובגדים חדשים."

"הדבר היחיד שרציתי היה להתגייס" מספר זליג. "רציתי לנקום בגרמנים, על כל מה שעוללו לי ולמשפתי. על כל מה שלקחו ממני. לא נותר לי דבר בעולם."

"סרבו לגייס אותי, כי הייתי קטין" אומר זליג ומשתנק.

"אתה מדמיין את זה לעצמך? עברתי את כל זה, והייתי עדיין רק בן 17. עברתי נצח של גיהנום. לא זכרתי חיים אחרים. השנתיים האלה – אלו היו חיים שלמים."

1.PNG