בוריס פיירשטיין.jpg

בוריס פיירשטיין

1920 - 2016

‏80 שנה ל ‘יום הארוך ביותר’ – ב4 בבוקר, ב22 ביוני 1941, כ-4 מיליון חיילים גרמנים פלשו לברה”מ. זה היה היום הראשון של מבצע 'בַּרְבָרוֹסָה' ושל המאבק העקוב מדם בהיסטוריה.

מתוך מליוני הגורלות והסיפורים השזורים ביום זה: סיפורו של בוריס פיירשטיין מאשדוד – אשר השתתף בקרב הראשון של הצבא האדום כנגד הגרמנים.

הייתי שם לא מהיום הראשון של המלחמה, אלא מהדקה הראשונה – למעשה מן 'הקליע הראשון', אשר נורה עליי ועל חבריי לאוהל, ב 3:45 בדיוק", סיפר פיירשטיין. "להוריי נמסר שנהרגתי באותו הבוקר, בשניות הראשונות של המלחמה."

בלילה בין ה-21 ל-22 ביוני 1941, סמל בוריס פיירשטיין חגג את יום הולדתו ה-21, לצד חבריו, במוצב הצבאי במבצר בְּרֶסְט, בגבול בין בלארוס לפולין. “ראינו סרט ושתינו בקבוק יין עם כמה חברים, הלכתי לישון קצת לפני חצות” סיפר בוריס. “נכנסתי לאוהל שלי, מחוץ למבצר. לא היה לי מושג שאלו היו השעות האחרונות של חיי כפי שהכרתי אותם; לא היה לי מושג שבעוד כמה שעות עולמי ישתנה ללא היכר.”

בשעה 3:45, החלה ה 'אודיסיאה' של בוריס פיירשטיין; החלו חייו ‘החדשים’. הסיפור על סטונדנט לתואר כפול בפיזיקה-מתמטיקה, הנמצא בשירות צבאי סדיר – ימחק וישכח. מנקודה זו, זה סיפורו של שבוי מלחמה. השאיפות והתכניות לעתיד ירמסו ע"י 4 שנים של מחנות ריכוז נאציים.

“קולות נפץ אדירים פילחו את דממת הלילה – ירי מקלעים, פגזי מרגמות וארטילריה, סירנות, צעקות פצועים” נזכר בוריס. “שערי הגיהנום נפתחו מעל מבצר בְּרֶסְט – במכה – כמו התפרצות הר געש.”

“התגלגלתי מן המיטה ונצמדתי לאדמה, כיסיתי את הראש בידיים. האוהל היה מחורר כולו מקליעים. סביבי כבר היו הרוגים. שאגות מנועי המטוסים מעלינו וקולות הפיצוצים החרישו אותי. תפסתי את הנשק, וזחלתי החוצה מן האוהל – יחף וכמעט ללא בגדים – הכל מסביב בער.”

כך החל הקרב חסר הסיכוי של מגני מבצר בְּרֶסְט – מעטים מול רבים – אשר הוקפו ואוגפו מן האדמה והאוויר; אשר ננטשו ונותרו מאחור, ללא גיבוי או תכנית פעולה. “המבצר הפך למלכודת מוות. בשעות הראשונות הדבר שהחזיק אותנו זו הידיעה שבכל רגע תגיע התגבורת; שאנחנו רק צריכים להשאר בחיים עד אז” מספר בוריס. “לקח לנו זמן להבין שה ‘תגבורת’ פשוט לא קיימת.”

“תוך זמן קצר הושמדו מרבית מחסני הנשקים, הקליעים שהיו ‘עלינו’ בתחילת הלחימה היו צריכים להספיק לימים של לחימה” נזכר פיירשטיין. “כמעט כל מי שהכרתי, נהרג בשעות הראשונות ללחימה.”

“לוחמים רבים איבדו את חייהם כשזחלו לעבר גופות ההרוגים במטרה להשיג תחמושת” נזכר. “אנשים נלחמו בגרמנים בידיים, בשיניים, עם סכינים וגרזנים. הסצינות הללו נותרו חרוטות בזכרוני לנצח.”

"אפילו את הקליע האחרון – לא הורשנו לשמור לעצמינו.”

הגרמנים חסמו את המעברים לנהר ותוך זמן קצר המים אזלו לחלוטין. “במהלך הלילה, אנשים היו זוחלים אל עבר הנהר, בקבוצות של 2-3” נזכר בוריס. “לעיתים היה חוזר רק אחד, עם קסדה אחת מלאה למחצה במים; לעיתים אף אחד לא היה חוזר.”

“לא היה לנו שום קשר עם שאר הצבא, נותקנו לחלוטין. מאחורינו היו אלפי כפרים וערים. ידענו שאם לא אנחנו, אין מי שיבלום את הגרמנים” מספר פיירשטיין.

לאחר שבוע של לחימה בלתי פוסקת ללא מזון ומים, כ-100 לוחמים, פיירשטיין ביניהם, החליטו לנסות להימלט לאיזור הביצות והיערות סביב המבצר, במטרה להתחבר לכוחות הצבא, שהיו רק עוד לפני שבוע באיזור.

כבר בתחילת יולי, הספיק פיירשטיין לגלות על כך שהגרמנים רוצחים את האוכלוסיה היהודית באיזורים הכבושים. “באחד הכפרים שבהם עברנו, נכנסתי לבית של משפחה יהודית ודרשתי מהם, ביידיש, שיעזבו הכל וימלטו – אמרתי להם שהגרמנים ירצחו את כולם” נזכר.

“היינו מבצעים מארבים לכוחות הגרמנים, זו הייתה הדרך להשיג אוכל ותחמושת. במקרים רבים ‘נפלנו’ בעצמינו למארבים שלהם” מספר פיירשטיין. “היינו כחושים ופצועים, לרבים לא היו יותר כוחות להחזיק את עצמם על הרגליים; הלכנו עשרות קילומטרים ביום, חלקינו בלי נעליים ובגדים שלמים.”

“אם רק היית רואה אותי, לא היית מאמין” אמר בוריס. “הייתי כחוש, פצוע, עם בגדים קרועים ובלויים, כל פניי היו מכוסות בדם, בוץ וכוויות. הייתי ‘שלד’ עטוף בעור.”

לאחר זעזוע מוח ופציעה קשה מרסיס מרגמה, נפל פיירשטיין בשבי הגרמני. “הבנתי שזה הסוף שלי” נזכר. “בגסטאפו הכו ועינו אותי לאורך ימים, דרשו שאתוודה שאני יהודי. זיהו שאני נימול ורצו להוציא ממני הודאה” מספר. “דרשו שאספור עד 10 בגרמנית, בטענה שכך יזהו מבטא ‘יידישאי’. שוב ושוב סרבתי.”

“רבים סביבי מתו מרעב, היינו מקבלים פעם ביום כמה קליפות תפוחי אדמה. הגרמנים ניצלו את זה והציעו לשבויים, בתמורה לאוכל ולבוש, לזהות חיילים יהודים שהכירו. הרגשתי שזמני קצוב.”

"באחת ה ‘סלקציות’, כשעמד לידי המתרגם, שאלתי אותו – ‘גם טָטָרִים אתם רוצחים?’; הוא שאל אותי אם אני טָטָרִי, אמרתי שכן” מספר בוריס. “בתקופה שלמדתי באוניברסיטה, גרתי באותו החדר עם סטודנט טָטָרִי, שהפך לחבר קרוב. לאורך התקופה שגרנו ביחד, למדתי מעט את השפה, סתם מתוך עניין.”

“כשעמדתי בסלקציה, אני לא יודע מאיפה, קפצה לי המחשבה שהרי טָטָרִים, שהם מוסלמים, גם כן בחלקם נימולים. הבנתי שזה הסיכוי היחיד שלי” נזכר בוריס. “הנאצים הצליחו למצוא בחור טָטָרִי בין השבויים, וביקשו ממנו להחליף איתי כמה מילים. כמה מן המשפטים שהצלחתי לזכור הצילו את חיי באותו היום – מנקודה זו ועד סוף המלחמה, הזדהתי במחנות הריכוז הגרמניים בתור בוריס נֵסְטֶרוֹב, טָטַרְסְטָן.”

מאוגוסט 1941 ועד מאי 1945 עבר בין מחנות ריכוז נאציים ברחבי אירופה. “לא רק המחלות, הרעב ועבודות הפרך לקחו את חייהם של מרבית האנשים שהכרתי במחנות, אלא גם המעבר ביניהם” מספר בוריס.

“אני לא יכול לשכוח את ההפלגה שלנו לנורבגיה. מיקמו אותנו בבטן אוניית משא, על רצפת מתכת, לצד ארגזי ציוד מפורקים. הפלגנו ימים ארוכים, אני לא יודע כמה, ללא אוכל או מים. באיזשהו שלב, מפציץ בריטי החל להפציץ את הספינה” נזכר בוריס.

“החלה פאניקה, אחד השבויים החולים והמוטרפים החל לצעוק שפגעו בספינה והיא שוקעת. ניסינו לעצור אותו. בתגובה, הגרמנים – שחשבו שאנחנו מנסים לארגן מרד – החלו לירות עלינו מלמעלה” מספר בוריס ועוצם את עיניו.

“אתה מתאר את זה לעצמך? לעמוד ולירות מתת-מקלע על שבויים לא חמושים, חיים בקושי, אשר שוקלים 35-40 ק”ג. אתה מדמיין את זה לעצמך?” בוריס עצר, הוא החזיק את בידיו את ראשו וביקש להפסיק את השיחה אודות המלחמה. “עברתי יותר מדי, אתה יודע.”

“איך עברתי 4 שנים כאלו, זה לא ברור לי.”

לאחר שהאמריקאים שחררו את מחנה השבויים בנורבגיה, ב-7 למאי 1945, בוריס חזר לברה"מ.

“אם אתה חושב שהחיים לאחר מכן היו פשוטים, אתה טועה. עברתי עשרות ואולי אף מאות תחקורים בשנים הראשונות. חוקרים שונים ניסו להבין איך נותרתי בחיים – יהודי – לא רק במבצר בְּרֶסְט, אלא גם ב-4 השנים לאחר מכן, במחנות הנאציים.

סרבו להאמין לסיפור שלי, ניסו להוציא ממני וידוי שאני סוכן גרמני."

להוריו, בוריס חזר רק ב 1947, לאחר 6 שנים שבהן ידעו שנהרג. כששאלתי, לא רצה להרחיב על המפגש, אמר שקשה לו מדי להזכר בכך. "הם הרי ידעו שאני מת" אמר. "לאורך כל כך הרבה שנים, תתאר לעצמך."

לאורך שנים, התקשה מאד למצוא עבודה, שהיא לא בבנייה. "אף אחד לא רצה קשר איתנו, שבויי המלחמה – פחדו מכך שיואשמו בעזרה למרגלים. זה היה קשה מאד."

 

"זה היה נכון בנוגע לכולנו – כל מגני מבצר בְּרֶסְט שנותרו בחיים. כל אלו ששרדו בשבי הגרמני. רבים אף הסתירו את העובדה שנלחמו במבצר לאורך עשרות שנים” סיפר. “בסופו של דבר, כמה אנשים טובים עזרו לי; הצלחתי לחזור לדבר שאהבתי לפני המלחמה – הוראה."

עד שעלה לארץ, בשנות ה-90, עבד בוריס פיירשטיין בתור מורה תיכון לפיזיקה ומתמטיקה. ​הוא הלך לעולמו בגיל 96, באוגוסט 2016.

בוריס פיירשטיין 3.jpg
1.PNG