חריטון גרינבלט.jpg

חריטון גרינבלט

1926 -

"אומרים שיהודים אוהבים כסף, ואני מסכים עם זה – גם אני אוהב כסף. אבל לא את הסוג שאפשר להפקיד בבנק" אומר וצוחק. "אני מאד אוהב מטבעות – יש לי אוסף גדול. רק לאחרונה השלמתי את אוסף הקְווֹרְטֶרים – רבעי הדולר – יש לי את כל 50 הגרסאות, של כל 50 ארצות הברית!" אמר בהתלהבות.

טבילת האש של חרִיטוֹן הייתה בקרב קורסק – קרב הטנקים הגדול בהיסטוריה. לאחר שהטנק שבו נלחם נפגע, הוא פונה לבית חולים שדה ומשם נשלח להכשרת קַשָרים. "היינו ילדים, לא היינו מוכנים לגיהנום הזה. הכל התחיל ונגמר כל כך מהר – עד היום מרגיש לי שזה היה חלום, שלא הייתי שם באמת."

לאחר ההכשרה, התחילה בעבורו שנה רצופה של קרבות – מיוני 1944 ועד מאי 1945. "מלבד הנשק, היה עליי תמיד תיק צד – ה 'מעבדה' הניידת שלי – שהיה מלא בציוד לתיקון ופירוק מכשירי קשר וחלקי חילוף" נזכר חרִיטוֹן. "המשימה שלי הייתה לְשַׁמֵּר קֶשֶׁר רציף בין הטנקים בשטח למפקדה – בין הקרבות ובמהלכם, אם הקֶשֶׁר של טנק בודד היה נפגע, זחלתי לשם, תחת אש אם צריך, ותיקנתי אותו. אם הטנק היה כבר מושמד, הייתי מציל את מה שניתן מן המכשיר – במהירות, כל עוד הטנק לא התפוצץ" מספר. "זה היה מסוכן, אבל לא הייתה דרך אחרת להשיג חלקי חילוף."

"החיים בחזית היו מאד קצרים, בעיקר אצלינו בשיריון; אנשים 'נעלמו' כמעט כל יום. אתה שואל על בחור כולשהו שמצא חן בעינייך, שדיברת איתו יום לפני – מתברר שהוא נהרג בבוקר או נפצע קשה. אני לא מבין עד היום איך שרדתי את השנה הזאת."

"אני זוכר היטב מקרה אחד" מספר חרִיטוֹן. "חבר טוב שלי – סגן סוֹלוֹבְיוֹב – היה מפקד טנק. במהלך הקרבות הקשים לשחרור ליטא, הטנק שלו נפגע מפגז של 'פנתר' גרמני.

הוא פנה אליי אישית בקשר וצעק 'זה הסוף – אנחנו מוקפים'" מספר חרִיטוֹן וקולו נחנק. "ואז פתאם, בתוך כל זה, הוא התחיל לשיר בקֶשֶׁר — שיר אודות סיפור הגבורה של מלחי אוניית הקרב 'וָרְיָאג', שירדה למצולות. בין צלילי הנפץ, זעקות הפצועים בטנק, שמעתי בברור את המילים – 'לא נכנע לאויב לעולם' – ואז נשמע פיצוץ עז. הרמתי את הראש וחזיתי בחבר שלי נעלם, בעוד מילות השיר שלו מהדהדות לי בראש. אלו היו המילים האחרונות שלו."

אחרי שהוא סיפר את זה, שתקתי. לא ידעתי מה להגיד. חרִיטוֹן היה אז בן 18 וחצי. ניסיתי לדמיין את עצמי במצבו בגיל הזה.

בהמשך השיחה, סיפר לי אודות 'משימת התאבדות' שאותה שרד בנס. "5 הטנקים שלנו היו צריכים להתקדם אל העמדות הגרמניות, במטרה למשוך אש. כך היינו אמורים 'לחשוף' את עמדותיהם ולאפשר לארטילריה שלנו לחסל אותם" נזכר. "מַצְבֵּר הקֶשֶׁר בטנק שלי התברר כלא תקין, אבל לא הייתה אפשרות לעצור לתיקון. עברתי פשוט לטנק אחר – עם מכשיר קֶשֶׁר 'טרי' מתיקון.

לפתע, נשמע פיצוץ מחריש אוזניים והכה בנו גל הלם. הטנק שלנו נפגע מפגז של 'פנתר' גרמני. כולנו היינו בחיים, ירינו את הפגז שהיה טעון בתותח וזחלנו החוצה — הטנק יכל להתפוצץ בכל רגע.

נצמדתי לאדמה וזחלתי אחורה, לכיוון הטנק שאותו 'נטשתי' כמה דקות לפני. הצוות שלו המשיך להחזיר אש ולהלחם בגבורה. לפתע, נשמע פיצוץ עז — פגיעה ישירה במיכלי הדלק. האור היה כה חזק, שהטחתי את הפנים לכיוון האדמה וכיסיתי את הראש בידיים. כשהרמתי את המבט, וניגבתי את עיניי מלאות הפיח, ניצב מולי מראה שלא חשבתי שאראה לעולם – עמוד עשן ואש ומעליו 'פטרייה' עצומה, בוערת בצבע אדום. התחושה הייתה שהאוויר עצמו בער. אני יכול לתאר את זה רק בתור 'פיצוץ אטום' קטן" נזכר חרִיטוֹן. "חזיתי בחבריי מתאדים מולי. לא נותר לנו אפילו מה לקבור."

אחרי כמה רגעי שתיקה, הוסיף "זה הרי אני הייתי אמור להיות בטנק הזה, זה היה המקום שלי."

"מאז אותו מקרה, אני יכול להגיד לך בכנות" הוסיף חרִיטוֹן. "בתרבויות ודתות שונות, נהוג לכרוע ברך בפני דמויות שונות – קדושים מעונים, אלים, דמויות מיתולוגיות וכו'.

ובכן – בתור קַשָר – אני כורע ברך רק בפני המַצְבֵּר."

בסוף המלחמה, עוטר ב 'מדליית העוז' על כך ש (אני מצטט מ 'מסמך העיטור'): "תוך סיכון עצמי בלתי פוסק, הצליח לשמר קֶשֶׁר רציף בין גדוד השריון שלו לבין המפקדה [..] בזכות תושייתו, ידע טכני רב והאנרגיה שלו – נשמר קֶשֶׁר רציף לאורך שנה."

"תקשיב, השורה עם 'האנרגיה' הורגת אותי" צחק חרִיטוֹן. "אין לי מושג למה הם התכוונו."

ההישג שנזקף לזכותו – 'קֶשֶׁר רציף לאורך שנה' – היה חריג מאד באותם ימים. קבועי הזמן של קֶשֶׁר רציף נמדדו בחזית לרוב בימים ולפעמים בשעות או דקות. "היה מחסור עצום בקַשָרים בחזית" הוסיף. "היו אצלינו טנקים שיצאו לקרב בלי אף קַשָר. כל כך הרבה אנשים איבדו את חייהם בגלל זה."

כשהתעניינתי היכן הוא היה ביום האחרון של המלחמה, במאי 1945, ענה "מה זאת אומרת – בטנק, מוכן למתקפה. איפה עוד?"

"היה לילה, חיכינו בכל רגע לקבל את הפקודה להתקדם לעבר האוייב והיא פשוט לא הגיעה. המשכנו לחכות ולא הצלחנו להבין מה קורה. לפתע, הגיעה הודעה בקֶשֶׁר – 'המלחמה נגמרה'."

"מה עשיתם?" שאלתי. "התחבקנו, התנקשנו, בכינו. לא יכולנו להאמין. כמובן שגם שתינו, שתינו הרבה מאד. הגיע לנו, לא ככה?" צוחק חרִיטוֹן.

"תקשיב, התקשרת אליי ביום מאד טוב, נולד לי נין היום. כשכל זה יגמר – נשתה לכבוד זה."

לפרידה, אמר "רק תשמע, אתם יכולים להחזיק אותי בבית עד ה-9 במאי. זה יום הניצחון ה-75 על הנאצים. לא מעניין אותי מה קורה, אני אצעד ביום הזה בירושלים – כמו בכל שנה."

1.PNG