לאוניד בורמברג 1.jpg

לאוניד ברומברג

1926 -

"יש מקרה אחד–שעליו אני חולם עד היום," נזכר לאוניד ברומברג מראשל"צ. ברומברג שרד 3 שנים תחת הכיבוש הנאצי ‏ברומניה – בגטאות ומחנות ריכוז – ולאחר מכן נלחם בגרמנים בשורות הצבא האדום.

"אחרי השמדת הגטו שלנו, יהודים רבים שרדו ע"י כך שהתחבאו בביוב" נזכר לאוניד. "אני זוכר שעמדתי ברחוב, באמצע היום, ולפתע ראיתי את מכסה הביוב זז מעט. מתוכו בזהירות יצאה ילדה. היא הייתה יהודיה, והתחבאה בביוב עם המשפחה שלה" מספר. "למרות הלכלוך, ראו בברור עד כמה יפה היא הייתה. אני זוכר שהיא הייתה מתולתלת."

"היא עוד לא הספיקה לצאת, כשמשתף פעולה מקומי רץ אליה ותפס אותה ברגל," מספר לאוניד וקולו נחנק. "הוא הניף אותה וחבט את ראשה בכל הכח בגדר."

 

"דם וחתיכות מוח עפו לכל כיוון. הוא המשיך להחזיק אותה לעוד כמה שניות ברגלה, ואז זרק אותה לנהר. והמשיך ללכת הלאה."

 

ב-1944, ביום שהאיזור שוחרר על ידי הצבא האדום, לאוניד בן ה-17 החליט להתנדב לשורות הצבא. אותו היום נחרט בזכרונו לנצח.

 

"אבא שלי העיר אותנו. הוא בכה משמחה וצעק – 'ילדים, תקומו, המשיח הגיע! ניצלנו'," מספר לאוניד ועוצר. למרות שעברו 78 שנים, הוא אינו מסוגל לעצור את הדמעות – עבורו הדבר קרה אתמול.

 

"זה היה הצבא האדום – הם הגיעו סופסוף להציל אותנו. לא הייתה לי שמחה גדולה יותר מזו בחיים."

 

לאחר הכשרה של כמה חודשים – סמל לאוניד ברומברג קיבל את הפיקוד על חוליית חי"ר, שהייתה עתידה להשתתף בקרבות הקשים לשחרור וורשה – שבמהלכה נהרגו עשרות אלפים מחיילי הצבא האדום.

 

"ידעתי שאסור לי ליפול בשבי – אני ושאר חבריי היהודים לנשק – לכן נלחמנו 'עד הכדור האחרון'. לא הייתה לנו דרך אחרת" נזכר.

 

"היו תחת פיקודי חיילים רומנים, מולדובים, רוסים ואוקראינים. לא היה שום הבדל. היינו מאוחדים במטרה שלנו – להביס ולחסל את הנאצים.

 

כשהגענו לחזית, אני זוכר שהחיילים הותיקים בהו בנו בהלם כשירדנו מהמשאית" נזכר. "אחד מהם כיבה את הסיגריה וצעק למפקד הפלוגה שלנו – 'מה אתם עושים? הבאתם לכאן ילדים–הם צריכים להיות בבית ספר ולא כאן, בחזית'," נזכר לאוניד. "ומה עניתם?"–שאלתי. לאוניד בתגובה צוחק.

 

"מה היה לנו לענות? הוא צדק. כמעט אף אחד מאיתנו לא נשאר בחיים."

 

בלילה לפני המתקפה על וורשה, ב-14 בינואר 1945, האווירה הייתה מאד מתוחה. "ידענו, שמחר יתחולל קרב גדול מאד – מולינו הייתה וורשה, מלאה בחיילי SS, שאין להם כבר לאן לסגת. ידענו שלא נצא מזה, השלמנו עם זה."

 

"בשעה 4 בדיוק, נשמעה שריקה ו 'רקטה' אדומה–פצצת תאורה–האירה את שדה הקרב. הגרמנים התחילו מיד להמטיר לעברינו אש. התרוממנו ורצנו בכל הכח שהיה לנו לכיוונם. ברגע שהגענו לקו השוחות הגרמני–זינקנו פנימה, אליהם.

 

לפתע, נשמע רעש מחריש אוזניים והשמיים נהיו בהירים לחלוטין, כאילו שפתאם עלתה השמש" נזכר לאוניד. "הבנתי מה קורה, צעקתי מיד לכל החיילים שלי 'להצמד לאדמה' ולהסתיר את הראש" נזכר. "סביבינו התחילו להתפוצץ מרגמות, פגזים וקטיושות – הרגשנו את כל עוצמת הארטילריה הסובייטית."

 

"העניין היה," מספר לאוניד – "שרצנו כל כך מהר, שהגענו לשוחות ב-2 דקות מוקדם מהמתוכנן, בדיוק בזמן ל 'הפצצה המקדימה' שלנו. בנס נשארנו בחיים. כולנו נפצענו.

 

כשהבוקר עלה, השוחות היו מלאות עד גדותיהן בגופות של חיילי SS."

 

"הקרבות בעיר היו קשים מאד. אני חושב שבזכות ההכשרה שלי נשארתי בחיים" מספר. "נגיד, ידעתי שאיפה שפגז נפל, הוא לא יפגע שוב – ואפשר להתחבא שם. וכך – מטר אחרי מטר, התקדמנו בין חורבות העיר."

 

"באחד הקרבות, רימון גרמני נחת מאחורי המפקד שלי – בהחלטה של רגע, זינקתי עליו וכיסיתי אותו בגופי. נפלנו יחד לשוחה ובאותו הרגע נשמע פיצוץ עז מאחורינו" נזכר לאוניד.

 

"בערב של אותו היום, קיבלתי ממנו אישית את 'עיטור התהילה' – על כך שהצלתי את חייו" נזכר לאוניד. "כשהוא אמר את זה, מול כל הפלוגה – הייתי מאד גאה." 

במהלך הקרבות בוורשה לאוניד נפצע קשה ופונה במצב אנוש לבית החולים. "שם גיליתי שאני היחיד מן החוליה שלי שנותר בחיים, כל חיילי נהרגו בקרבות לשחרור וורשה."

 

"אני עד היום לא מבין איך נותרי בחיים" מספר. לאורך כמעט שנה היה מאושפז בבית החולים, שם גם פגש את יום הניצחון – ב-9 במאי 1945. "זה הוא היום החשוב ביותר עבורי בשנה."

 

כיום, לאוניד מתגורר עם משפחתו בראשל"צ ומכהן בתור יו"ר סניף ראשל"צ של "ארגון נכי המלחמה בנאצים".

לאוניד בורמברג 2.jpg
1.PNG