לאוניד גולדין 2.jpg

לאוניד גולדין

1926 - 

‏"אתה מדמיין לעצמך בן כמה הייתי?" אמר לאוניד גולדין, שהשתתף בקרב קורסק – מבין הקרבות העקובים מדם בהיסטוריה – שבמהלכו פיקד על כ-40 לוחמים.

 

"לקבל בגיל 18 את האחריות הגדולה ביותר שתקבל אי פעם? אני לא יודע איך ניתן לתאר תחושות כאלו. אני עוד רגע בן 95 ועד היום אלו דברים שלא נותנים לי מנוח. אלו דברים שנשארים איתך לתמיד."

בכל יום לאוניד מתעורר ב-5 וחצי בבוקר. "זה הרגל שכבר קשה לי להיפטר ממנו. עד גיל 91 הייתי הולך כל בוקר לים ולאחר מכן מרים קצת משקולות" אומר גולדין וצוחק. "לא רציניות, 6 קילו כל אחת. אבל היום, גם זה כבר קשה לי."

 

הוא תופס את האוטובוס הראשון שעובר בתחנה ליד ביתו ונוסע לסניף אשקלון של ארגון חיילים ופרטיזנים נכי המלחמה בנאצים - ע"ר. הוא יו"ר הסניף ב 11 השנים האחרונות.

 

מן המשרד שלו – שבו הקים "מוזיאון" קטן המוקדש לוטרנים שמתגוררים והתגוררו לאורך השנים בעיר ‏– הוא מבצע מדי בוקר עשרות שיחות טלפון. בכל יום דואג להגיע לביקורי בית אצל הוטרנים בעיר שיום הולדתם חל באותו שבוע ואצל אלו שלא מרגישים טוב או צריכים עזרה.

 

"חייבים להמשיך לעבוד. זה מה שנותן לי כח לקום כל בוקר" מספר לאוניד. "לצערי הרב, מתוך מאות, נותרנו באשקלון רק כמה עשרות – הדור שלנו הולך ונעלם."

 

"כמעט כל יום עולה בי המחשבה – 'כיצד נשארתי בחיים?'. הרי בקוּרְסְק, זה היה חסר סיכוי – לא סתם הקרב כונה 'מטחנת בשר'. כמה אנשים נותרו שם.. מאות אלפים של חבר'ה בגיל שלי."

 

המשימה האחרונה שניתנה ללאוניד ומחלקתו במהלך קרב קוּרְסְק, בליל ה 2 באוגוסט 1943, הייתה לצלוח נהר בשם סוורסקי דונץ. הצליחה תוכננה להתבצע בזריחה, בנקודה שבה, ע"פ המודיעין שהיה ללאוניד, הגרמנים לא ציפו למתקפה.

 

"הסיבה שהם לא ציפו למתקפה בנקודה הזאת מאד פשוטה, אין כאן שום חיכום" אומר לאוניד וצוחק. "לא היה שם קו חוף, אלא מישור סלעי משופע ותלול מאד. היה ברור לגרמנים שרק מתאבדים ינסו לצלוח את הנהר בנקודה כזאת – הטיפוס כל כך איטי וקשה, גם ללא אש שמומטרת מלמעלה. זו נראתה כמו משימה בלתי אפשרית."

 

אבל לאוניד וחייליו הצליחו. הם צלחו את הנהר, טיפסו במעלה המישור תחת מטר אש והתחפרו בפסגה.

 

"הקרבות היו מאד קשים, איבדתי המון אנשים. זו מחשבה שלא עוזבת אותי עד היום. אבל לא היה דבר שהייתי יכול לעשות אחרת, אני חושב על זה המון. המישור הזה היה שלנו – היינו חייבים לכבוש אותו. זו הייתה המשימה שניתנה לנו."

 

לאחר שהצליחו להתמקם בצד השני ולהתחפר, לאוניד וחייליו בלמו 7 מתקפות נגד של הגרמנים. "הם ניסו לזרוק אותנו חזרה אל תוך המים, חזרה אל הנהר שממנו הגענו" מספר לאוניד.

 

ביום למחרת, התווספה אליהם מחלקה נוספת; מפקד המחלקה נהרג לאחר מספר דקות. אחד החיילים היה מבועת ומבוהל לחלוטין והודיע ללאוניד שהוא מתכוון לחזור חזרה. לאוניד אמר לו שאם ירים את הראש מן השוחה, הוא יהרג מאש הגרמנים. הבחור ניסה להתרומם בכל זאת ולאוניד הרומם בקפיצה על מנת להוריד אותו חזרה אל השוחה. אז, כדור גרמני פילח את רגלו. "למזלי הכדור פגע רק בבשר. הוא יצא כמו שהוא נכנס."

לאוניד גולדין 1.jpg

"המשכנו להלחם, אני כבר לא הייתי מסוגל ללכת. לאחר שבלמנו מספר נסיונות נוספים של הגרמנים לזרוק אותנו חזרה אל המים, אחד החיילים סחב אותי חזרה, במורד המישור ומעבר לנהר. הוא הניח אותי בשוחה, לצד פצועים נוספים – שם קיבלתי טיפול ראשוני מחוֹבֵשׁ" מספר לאוניד.

 

"ביקשתי בקֶשֶׁר שיפנו אותי לבית חולים שדה; התחבושת לא הספיקה בכדי להפסיק את הדימום. נאמר לי שהתגבורת תיכף תגיע ואיתה גם הפינוי" נזכר. "שכבנו שם יומיים, ללא כל טיפול נוסף. בשלולית דם ובוץ."

 

לאוניד עבר מספר ניתוחים ושיקום ארוך – מאוגוסט 1943 ועד ינואר 1944. "שם, בבית החולים, נודע לי שבעקבות הקרבות לצליחת הנהר סוורסקי-דונץ לפני מספר ימים, אני עתיד לקבל את עיטור הכוכב האדום."

1.PNG