שלום מאגיד

שָׁלוֹם מַגִּיד, בן 96 מנהריה, השתתף ב-2 הקרבות העקובים מדם בהיסטוריה – קרב סְטָאלִינְגְּרֵד וקרב קוּרְסְק, שבמהלכו נלחם לצד אביו.

​

שָׁלוֹם היה בטוח שאביו נהרג – וכך גם אביו. דרכיהם נפרדו כשבוע לאחר שהגרמנים תקפו – משפחת מַגִּיד נמלטה מקוֹבְנָה, בירת ליטא, לכיוון יערות בלארוס. במהלך אחת ההפצצות שָׁלוֹם איבד את משפחתו. "שכבתי, כשערימות גופות לצדי, איכשהו לא נפצעתי, קמתי והחלטתי להמשיך לברוח. הייתי בטוח שאיבדתי את משפחתי לנצח. כל מה שרציתי היה להתגייס לצבא ולנקום."

​

שָׁלוֹם הצליח להימלט והתגייס לשורות סיירת המבצעים המיוחדים של כוחות הארטילריה של הצבא האדום ב 1941, בעודו בן 17 וחצי. 'טבילת האש' שלו הייתה בקרבות הבלימה הקשים בהרי הקַוְוקָז. "הופגזנו ללא הפסקה. נלחמנו גבוהה בהרים – היינו מוקפים בסלע – כל פגז היה מביא איתו 'מטר' רסיסי אבן. הידיים שלנו היו כל הזמן מכוסות דם ופצעים. אלפים התעוורו. זו הייתה תקופה קשה מאד" נזכר שָׁלוֹם.

​

ב 1942, במהלך קרב סְטָאלִינְגְּרֵד, שָׁלוֹם נפצע קשה. לאחר מס' ניתוחים ושיקום ארוך, החל להתכתב עם נציגי הצבא ולדרוש שיבוץ מחדש ביחידה קרבית. בקשתו נעתנה לבסוף, לאחר חודשיים של התכתבות וסירובים רבים. "הייתי מאד עקשן – המלחמה שלי עוד לא נגמרה."

​

כך, הביא הגורל את שָׁלוֹם לקוּרְסְק, ביולי 1943. "ברגע שירדנו מן המשאית, מיד התחלנו לפרוק ציוד ולהכין את התותחים שלנו. לא סיפרו לנו כלום, לא היה לנו מושג שהאדמה שעליה אנחנו עומדים עתידה להיות 'מטחנת הבשר' הגדולה בהיסטוריה; שבה יטמנו למעלה ממיליון חיילים, שכל סנטימטר שלה יספג בדם ויחרש בפגזים ועופרת."

​

"לפתע, שמעתי מאחוריי 'שָׁלוֹם?' – ניגש אליי קצין שלא מיד זיהיתי. 'אתה שָׁלוֹם, שָׁלוֹם מַגִּיד?' הוא שאל". אותו הקצין סיפר לשָׁלוֹם שאביו בחיים ומוצב גם כן באיזור קוּרְסְק, ביחידת ארטילריה אחרת, ועתיד להשתתף מחר בקרבות. "שאלתי היכן הם מוצבים בדיוק והתחלתי לרוץ, בכל הכח שהיה לי."

​

כשסיפר על המפגש הבלתי אפשרי, בידיו אחז צילום, שצולם אז, ביולי 1943, באיזורי הקרבות. זהו הצילום היחיד שלו מימי המלחמה. עיתונאי צבאי שהיה באיזור ושמע על כך שאב ובן מצאו זה את זה לאחר כשנתיים של אי ודאות וכעת, עתידים להלחם זה לצד זה, צילם אותם וכתב על כך כתבה. "את התמונה הזאת קיבלתי 20 שנים לאחר סיום המלחמה, לגמרי במקרה. הצלם זיהה אותי ברחוב – הוא שמר את אותה התמונה כל השנים האלו; הוא ידע מה תהיה המשמעות שלה עבור המצולמים ושמר עליה לכל מקרה" מספר שָׁלוֹם. שָׁלוֹם ביקש מן המפקדים שלו שישבצו אותו ביחידה של אביו. הם לא האמינו תחילה לסיפורו, אך השתכנעו לאחר שאותו הקצין התערב וסיפר שזה אכן המצב.

​

במהלך קרב קוּרְסְק נלחם שָׁלוֹם לאורך כיומיים ללא הפסקה. "לא אכלנו וכמעט ולא שתינו לאורך היומיים האלו" מספר שָׁלוֹם. "לא הייתי מסוגל – ריח הבשר השרוף היה כל כך חזר, שבקושי הייתי מסוגל לשתות. הריח הזה ליווה אותי שבועות לאחר אותו קרב. עד היום אני לפעמים מרגיש אותו."

​

לאחר קרב קוּרְסְק, המשיך להילחם באותה יחידה, לצד אביו, לאורך 4 חודשים נוספים. בדצמבר 1943, בעודו נמצא במבנה עץ רב-קומתי באחד הכפרים ששוחררו, הומטרה על המבנה אש פגזים מכוחות גרמניים שהיו באיזור.

​

המבנה הושמד לחלוטין ועשרות החיילים שהיו בתוכו נרמסו תחת ההריסות. ברגע שאש הפגזים הפסיקה, אביו של שָׁלוֹם הוביל קבוצת חילוץ בניסיון נואש להציל את בנו מן ההריסות, על אף הסיכוי הקלוש.

​

"ידעתי כבר שזה הסוף, לא ציפיתי שאצא מכך בחיים" מספר שָׁלוֹם. "לא יכולתי לזוז, נרמסתי תחת ההריסות. הרגשתי שכל הגוף שלי שבור; לא הרגשתי כלל את הפנים שלי – הכל היה מלא בדם."

​

לאחר שעות של חפירה בהריסות, הצליח אביו למצוא אותו ולחלץ אותו. שָׁלוֹם היה מבין 4 החיילים היחידים, מתוך עשרות, ששרדו מתוך אותו מבנה.

​

רסיסי עץ, זכוכית ומתכת קרעו את עור פניו של שָׁלוֹם ופגעו אנושות בעינו השמאלית. לאחר שחולץ מן המבנה נותח בתנאי שדה, באחת מן האורוות באיזור, ללא הרדמה – העור על פניו נתפר וכמו כן רסיסי הזכוכית הוצאו מתוך עינו והיא נתפרה. שבועות לאחר מכן, בבית החולים, הוענקה לשָׁלוֹם מדליית 'על הצטיינות בקרב'. "הייתי בן 20, שרדתי את סְטָאלִינְגְּרֵד וקוּרְסְק. נותרתי ללא עין ועם צלקות רבות, אבל הייתי בחיים. ואבא שלי היה בחיים – הייתי מאושר."